שנות ה90 עבורי הן כנראה כמו שנות ה 60 של הדור הקודם (הוריי). רושמת בגאווה:
אני מהדור של מייסדי הטראנס, הדור של מסיבות הטבע. אלו שעשו מלא שטויות ובדקו גבולות הנפש שלהם לפחות פעם בשבוע.
אז יום אחד או לילה אחד... אחרי שבדקתי כבר גבולות היכולת שלי כמעט עם כל סם שעבר בסביבה והגעתי למסקנה שאני תמיד נשארת בשליטה באופן מסויים החלטתי לבדוק עוד קצת, אולי יש סיכוי לאבד שליטה ומאד הסתקררנתי איך זה ירגיש.
חצי הופמן אצלי בארנק ואין בסביבה מישהו שיחלוק איתי.
״כבר ניסית שפיץ וזה עבר בשלום... אז תנסי חצי ובואי נראה מה יקרה ״ לחש לי הקול האדום בראשי.
אני כמובן נעניתי לאתגר כי רציתי בכל ליבי לאבד שליטה.
גרתי אז בחצי קראוון במכמורת מול הים.
לקחתי את הופמן לטיול או שנכון יותר לומר שהוא לקח אותי למסע... של מחשבות, הזיות ושאר ירקות. הביתה לא הצלחתי להכנס כי פתאום היה נראה לי צפוף ומלחיץ וקלסטרופובי וישבתי בחוץ לאור הירח והכוכבים כמעט כל הלילה, לא מרגישה אפילו שהיתושים עוקצים את כולי. עד שהשכן שבמקרה גם היה האקס שלי הגיע ופענח מהר את התמונה והכניס אותי לקראוון שלו, הבטיח שאם לא נדליק את האור אז אני לא ארגיש את הלחץ. שכבתי שם לידו וחיכיתי לבוקר.
המטרה- לא הושגה.
כשאני מסתכלת על תמונות של קשירות מקצועיות וקוראת על איבוד הכרה ותחושת ריחוף, נראה לי שזה מה שניסיתי להשיג שם באותו לילה ואני תוהה, האם היום - 20 שנה מאוחר יותר אני עדיין כמהה לתחושה הלא מוכרת ההיא מספיק בשביל לרצות לבדוק שוב את גבולות הנפש שלי או שמתוקף היותי אמא לילדים כבר יש בי את האחריות להשאר שפויה ולוותר על הפנטזיה...🤔
בכל מקרה זה נראה מושלם...
