את בעלי לשעבר הכרתי ׳על הדרך׳, הוא לא נראה בדיוק לטעמי בזמנו אבל זה לא הטריד אותי לשניה. היה בו משהו מרתק.
גרתי בדירה שלא אהבתי והוא ידע שחיפשתי דירה אחרת. לא עברו יותר מדי ימים והודיע:
-׳מצאתי לך דירה! את עוברת לגור אצלי׳
אז עברתי.
אחרי שבוע, מאוהבים ומכורבלים בערסל בחוץ פתאום הודיע:
-׳אם הכל בסדר, בקיץ הבא אנחנו מתחתנים׳
אז התחתנתי.
תמיד אהבתי גברים דומיננטיים. הוא כזה. אין לו קשר לעולם השליטה אבל הוא שולט מטבעו. ואני... ?! אני לא נשלטת או אולי בהכחשה, אבל זה בא לי טבעי:
-עברתי דירה כשאמר לי
-ניתקתי קשר עם כל חבריי, כי ככה רצה
-לבשתי את מה שנראה לו מתאים/הולם
-התחתנתי כשאמר שמתחתנים
-שימשתי כמזכירה אישית, מנקה, מבשלת, מלצרית ומארחת 24/7 בהנאה - פשוט כי ככה הוא אהב...
-ילדתי ילד כשהרגיש לו שזה הזמן הנכון
-גידלתי לבד כי כשלא עבד, יצא לבלות עם ׳חברים׳
-נשארתי בבית כי ׳לא משתלם לי שתצאי לעבוד׳
-ילדתי עוד ילד כי הגיע הזמן
ובכל הזמן הזה... אף פעם לא הייתי מספיק טובה.
אבל אז כבר הבנתי (הגיע הזמן לא?!) שאני עובדת על ׳אוטומט׳. כבר לא היה לי רגש או סיפוק מלרצות את האדם שאיתי.
אדם שעסוק בנתינה אינסופית חייב גם למלא את עצמו או לקבל מאחרים לפעמים, אחרת הוא נשאר ריק. הייתי מרוקנת.
אז התחתנתי עם אדם שחשבתי שהוא דומיננטי ומלא ביטחון... אבל את הביטחון שלו- קיבל מלהנמיך את שלי.
7 שנים הייתי נשואה. עיוורת לחלוטין למה שקורה לי ואיתי.
ולמרות שיצאתי משם ושאנחנו חברים טובים ומאז קיבלתי ממנו את כל הקרדיט שהגיע לי בזמנו, עדיין מסוגלת ליפול למלכודת הזו ולא לשים לב שקשר מסויים מוריד לי את הביטחון העצמי במקום להעצים.
לפחות היום אני מתעשתת קצת יותר מהר
