מילים

השנה הזאת הייתה מסע.

היו לי רגעים שחשבתי שאני לא אצליח להחזיק יותר, שכל מה שרציתי זה משהו אחד לברוח אליו רק כדי לא להרגיש הכל בפנים שלי כל הזמן,

זה כמעט קרה.

הרצון לאבד שפיות כמעט גרם לי לאבד הכרה.

את ההכרה שאני חזקה, גם אם אני לבד ועם לב שבור פעמיים,

את ההכרה שהרגע הזה שאני מפנטזת עליו בחיים לא יהיה מה שאני רוצה,

את ההכרה שאני לא מוותרת יותר,

את ההכרה שאני ראויה,

את ההכרה שיש לי רשת ביטחון מדהימה.

אז הרמתי טלפון ובכיתי את נשמתי, אמרתי שאני לא יכולה יותר לבד, שהחושך הזה מבהיל אותי ואני צריכה עזרה להדליק את האור וזה היה קשה, מבהיל ומפחיד להודות שאני חלשה עכשיו, שישגיחו עליי בלילות ויעזרו לי לצאת מהמיטה בימים.

כל כך התרגלתי להיות לבד, לפתור הכל לעצמי, גם אם זה בדרכים הכי עקומות שיש, שמי זוכר בכלל מה זה לבקש עזרה. מי בכלל יודע איך מתחילים לבקש עזרה.

זאת השנה הראשונה מכל הארבע שאני לא במערכת היחסים שהייתה רוב הזמן כל עולמי ותמיד חשבתי שאם הוא לא יהיה בחיים שלי אז אני אגיע לאיזה הבנה שאני לא באמת מכורה, שאין לי דפוס או אובססיה ושהקצנתי את הרגשות שלי כדי להיות כמוהו, אבל האמת היא, שאני לא יודעת איך החיים שלי היו נראים היום, אם בכלל היו לי חיים, אם הוא לא היה מראה לי שיש דרך אחרת,

יש בחירה,

יש ברירה.

כשדיברנו על אהבות חיים חשבתי על זה שאני לא יודעת אם אי פעם אצליח להרגיש בכזאת עוצמה, ביטחון או וודאות שמישהו  הוא אהבת חיי כמו במערכת יחסים שהייתה לנו.

כבר דמיינתי טוקסידו 3 חלקים, 2 שמלות כלה (לכל אחת כמובן), ו-1 גור של דרקון עם פפיון.

אבל השיעור שלי עוד לא נגמר, והייתי צריכה להתחיל הכל שוב מהתחלה כדי להבין איך לשבור את המעגל המחורבן הזה שאני חיה שנים על גבי שנים ואולי יום אחד גם אצליח.

עד אז - רק להיום,

ואת מחר נשאיר למחר.