בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מילים

לפני שבוע. ראשון, 11 באוגוסט 2019, בשעה 17:03

 

 

כלום. 

 

אבל מנת הפלאפל הזאת נותנת חתכת פייט. 

 

 

לפני שבוע. שלישי, 6 באוגוסט 2019, בשעה 16:01

לפעמים אני תוהה האם יש לי את אותה ההתמסרות כלפיי כמו שיש לי לאנשים אחרים, וכשאני בוחנת את זה לעומק אני שמה לב שזה מתחיל מהדברים הפשוטים. 

 

לדוגמא: אם אני ארצה קפה, האם אני אקום מהספה באותה הנחישות כמו שאדם אחר מבקש ממני?

אם אני צריכה לקום בבוקר, האם אני אקום מיד מהמיטה או אמרח במיטה עד שלא תהיה לי ברירה? ומה אם מישהו אחר יבקש ממני להשקים אותו? 

אם אני רעבה, האם אסתפק בפרוסה עם שוקולד או ארים סיר קציצות כפי שהייתי עושה אם מישהו אחר היה מבקש ממני?

 

וזה ממשיך גם לדברים גדולים. 

האם אני אסיר את הפחדים והחומות שלי עבורי באותה המהירות שאסיר אותם אם אתבקש לעשות זאת?

האם אני אתמסר להתהליך שהבטחתי לעצמי או שאתמסר רק כשאבטיח למישהו אחר?

 

והשאלה הכי גדולה בעיניי,

האם אני מסוגלת לאהוב את עצמי כפי שאנשים אחרים אוהבים אותי?

 

 

האמת היא, שאין לי תשובה ברורה, הרי זה הרבה יותר פשוט להתעסק במישהו אחר מלבד עצמי, להתמסר למישהו אחר. 

יש ולו לכמה שניות תחושה שמישהו אחר מלבדי יכול להבריא את הפצעים שלי, וזאת אשליה מאוד מתעתעת, אבל כשהתחושה נמוגה הריק שנפער בי גדל. 

כי אף אחד מלבדי לא יכול להבריא את המכאובים שלי, רק לנחם מעט. 

 

אני עכשיו מתחילה להפנים כמה חשובה ההתמסרות לעצמי, הרי רק כך אוכל באמת, בלי מסכות והעמדות פנים, להתמסר למישהו אחר. 

 

ואני מחכה לזה בקוצר רוח. 

לפני שבועיים. שני, 5 באוגוסט 2019, בשעה 09:05

ניסים יעני miracles, לא ניסים בן ה37 שגר אצל ההורים, השולט האכזר שישלוט בך ביד רמה בזמן שהוא מכין פיתות. (לא יודעת, ניסים זה שם של מישהו שמכין פיתות). 

 

קמתי היום בבוקר מאוחר מהרגיל, כרגיל. 

יוצאת מבית באיחור על, חושבת על אלטרנטיבות, כועסת על עצמי שאני חייבת לקחת את עצמי יותר ברצינות ושהאיחורים האלה עוד יעלו לי ביוקר ומבינה שאין שום סיכוי שאגיע למחוז חפצי, כלומר לעבודה, בזמן.

במקרה השכן (הזקן עד מאוד) שלי קורא לי ושואל אם אני צריכה טרמפ, תוך כדי נסיעה די מביכה הוא מספר לי שבמקרה יצא היום מאוחר מהבית ושבדרך כלל ב7 הוא כבר בעבודה. 

 

לפני כמה שבועות היה לי שבוע שפירק אותי לחתיכות, 

הייתי אובדת עצות לחלוטין (או במילותיו של עמשי ליון, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום), פתאום מגיע אדם שדייק את כל רגשותיי למשפט אחד שנחרט לי בגוף ומאז מצלצל לי באוזניים כמו מנטרה ״עדיף את היום הכי נורא בניקיון מאשר חצי שעה בשימוש״.

 

או הפעם ההיא כשפתאום גיליתי שהלב שלי יכול להתרחב, וקיבלתי במתנה את כל מה שלא ידעתי בכלל שרציתי, ורציתי. 

כמו פאטה מורגנה בלב מדבר לוהט שמתברר שהוא בכלל נווה מדבר מדהים ביופיו שגורם לי לרצות לשבת בצילו עד שהיקום יחליט אחרת. 

 

כשאומרים נס אנחנו מצפים לעמודי אש וקריעת ים סוף, אבל אם לרגע נפתח את העין השלישית ונביט על החיים שלנו, על הדברים ״שבמקרה״ קרו לנו, אנשים ״שבטעות״ נתקלנו בהם, נבין שכולם ניסים, כולם שיעורים, כולם מעבירים אותנו דרך. 

 

אני תמיד אומרת שאלוהים אוהב אותי, אני יודעת את זה, מרגישה איך כוח עליון מכוון אותי (למרות שרוב הפעמים אני נוטה לעשות בדיוק את המעשה ההפוך), אבל אם יש משהו אחד שאין לי ספק בו זה שאני אסירת תודה.

אסירת תודה על אנשים שפגעו והכאיבו, אסירת תודה על שיעורים חשובים, אסירת תודה על אנשים שאוהבים אותי, ובעיקר אני אסירת תודה על חלומות שמתגשמים. 

לפני שבועיים. ראשון, 4 באוגוסט 2019, בשעה 13:30

 

 

 

 

 

#can’t_touch_this

לפני שבועיים. שבת, 3 באוגוסט 2019, בשעה 10:58

״אני לא רק אומר את תפילת השלווה, אני חי אותה״.

 

אני חושבת שלראות אותך מתמודד עם חוסר אונים זה אחד הדברים הכי מעוררי השראה שראיתי בחיי.

אין לי מושג איך אתה עושה את זה, איך אתה מניח להכל פשוט להיות, מרים ידיים ומשחרר שליטה, ומצד שני, אתה נלחם על הדרך שלך ועל האמונות שלך, לא מוכן לאבד את עצמך בשום מחיר, ובזכות זה מייעדים אותך לגדולות. 

 

השנה האחרונה הייתה מטלטלת כמו ספינה בעין הסערה בלב הים, ורק אלוהים יודע מול כמה מכשולים עמדת, אבל אתה, כמו העקשן שאתה, לא מוריד את העיניים מהמטרה, 

ואולי השנה הזאת הייתה קשה כמו אחרון מדורי הגהינום אבל זו שנה שבה התגשמו לא מעט חלומות ונכבשו לא מעט יעדים,  ואין אדם בעולם שראוי להסתובב עם חזה נפוח מגאווה יותר ממך. 

 

אתה פלא, ונשמתך פלא גדול, יש בך את כל המידות הטובות שירדו לעולם, אני מעריצה אותך, את הדרך שאתה עושה, את הלב הגדול שלך, את הכנות שלך, את החוזק והחוסן הנפשי שלך שלא מוריד אותך לשניה מהדרך.

כמה פשוט לומר 4 שנים, נשמע כמעט מובן מאליו עבור מי שלא מבין, אבל עבורך ה4 שנים האלו הן 1,461* ימים, כשכל יום הוא לא מובן מאליו, בכל יום יש מאבק, בכל יום יש עשייה, בכל יום יש כוח עליון שמשגיח עליך ומכוון אותך ובכל יום אתה שם לב לסימנים מחדש. 

1,461 ימים נקיים.

מאלחת לך עוד 33,968 (יעני עד 120) ימים כאלה, מאחלת לך שתהיה בך שלווה לקבל דברים שאין ביכולתך לשנותם, שיגדל האומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתך ושלעולם תהיה בך תבונה כדי להבחין בין השניים.

 

אני מעריצה אותך, מעריכה אותך, ויותר מכל אוהבת אותך.

בשעה טובה מלך שלי, אתה ראוי לזה יותר מכל.

 

 

*לא, לא התבלבלתי בחישוב. כדור הארץ משלים סיבוב בכל 365 ורבע ימים כך שפעם ב4 שנים מתווסף יום נוסף.

כן, אני יודעת שאני הכי כונפה שפגשת.  

 

לפני 3 שבועות. שני, 29 ביולי 2019, בשעה 11:01

הלב שלי שבור והוא מחפש איפה לגור,

הוא מגמגם ולא ברור, תמיד רוצה מה שאסור לו.

נרקומן גמור, דוחף כדור אחרי כדור

הוא לא עושה מה שהוא אמור

ולא מודה שהוא מכור, לא. 

 

אין אצלו חוקים, הוא לא מפחד מנזקים

תמיד קופץ למרחקים, הוא לא מחכה שאני אסכים לו. 

הוא כמו ילד משוטט, תמיד פונה בלי לאותת

שובר הכל ומתחרט, ואם חושבים על זה באמת אז,

 

אני נשארת איתך, לטבול את הטירוף שלי בהיגיון שלך,

מודה גם שאף פעם לא רציתי כל כך, לא מפסידה יותר כלום.

 

*נתן גושן

 

 

לפני 3 שבועות. חמישי, 25 ביולי 2019, בשעה 18:05

אני יושבת ברכבת ולידי 2 חיילים ששואלים:

״מי זה הבון ג׳ובי הזה שמופיע היום?״ 

 

 

תרומות למצבה יתקבלו בברכה ביציאה מהפוסט. 

לפני 3 שבועות. שני, 22 ביולי 2019, בשעה 15:08

אהבה היא אינה אהבה אם תשתנה כאשר תמצא שינוי 

או תסתלק כשירצה האחד להסירה. 

הו לא! אות ברית עולם היא,

הצופה סערות ונצח אינה רופפת. 

כוכב היא לכל ספינה תועה

שערכה אינו ידוע, על אף שגודלה ניכר. 

אהבה אינה קורבן של הזמן

אף כי שפתיים ולחיים ורדרדות

דוהות מול חרמשו המיומן. 

אין האהבה חולפת עם קוצר שעות ושבועות אשר לזמן

אלא תישא אותם איתה עד לקץ הימים. 

ואם טעות היא זו ואיווכח בה מול כולם - 

מעולם לא כתבתי ואיש מעולם לא אהב. 

 

 

 

 

 

*ויליאם שייקספיר

לפני 4 שבועות. ראשון, 21 ביולי 2019, בשעה 18:33

אני קצת זומבי היום, פועלת על אוטומט, בוהה הרבה, מדברת מעט. 

אבל זה בסדר, המשאית הזאת הייתה צריכה לדרוס אותי בשביל להבין ערך וחשיבות, אולי גם נחישות שהרבה שנים לא הייתה קיימת בי, ובסיטואציה אחרת הייתי לבטח מתפוררת לחתיכות. 

ונכון שכואב לי עכשיו, אבל בתוך הכאב קורה משהו אחר. 

פתאום בא לי להרים את הראש מעל המים, בא לי לנצח, בא לי את התגלמות האושר בעולם שלי בצורה של לישון באמצע ולמות מחום אבל גם למות מאהבה. 

 

ואני יכולה רק לקוות שהסוף הטוב שלי הוא מה שקיוויתי שהוא ושאת הדרך הזאת אני צריכה לעשות עבורי, לתקן את הנשמה שלי, לקלף את הפצעים ולתת להם לדמם עד שיפסיקו, לא לברוח יותר, לא לחפש קיצורי דרך. 

 

פשוט לחצות את הגשר ולקוות שבסוף תהיה כף יד מושטת שאומרת ״עזבי אותך שטויות, אני אוהב אותך״.