צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מילים

לפני שבועיים. חמישי, 24 באוקטובר 2019, בשעה 14:24

בערך מגיל 25 כבר הפסקתי להנות מימי הולדת ורק רציתי שיעצרו את הרכבת ויתנו לי לרדת.
אולי גם לרגע היה לי סיכוי למות בגיל 27 ולשבת עם קורט קוביין בג'קוזי רותח בגהינום, אבל תודה לאלוהים שאוהב אותי כל כך והשאיר אותי עוד 3 שנים על הכדור כדי להגיע לרגע הזה, כי ברגע הזה אני הכי אני, חופשייה, מאושרת, נטולת מגננות, כונפה, חנונית, מאוהבת עד מעל הראש והכי חשוב, ראויה.

קשר משולש הוא לא תמיד פשוט, הכל פי 3.
הדרמה, הריבים, הקנאה, הציפיות והאגו.
ובאותה נשימה, קשר משולש הוא כזה פשוט כי הכל פי 3,
ההכלה, האהבה, ההקשבה, הסבלנות, הקבלה, התמיכה, החיבוק בלילה והנשיקות.

והאישה הזאת שמכורה לטלפון ולסדר (עד שפותחים לה את הארון), והגבר הזה שעשוי 90 אחוז במבה(יש מצב שזה 70 אחוז במבה ו20 זירו) נותנים לי להרגיש כאילו אני הדבר הכי טוב שקרה להם, שכל הפגמים שלי הם ברי פיתרון וההומור ה(לא)לוקה בחסר שלי הוא בעצם חינני ומי צריך מתנה יותר גדולה מזו?


אתם דגי הזהב שלי, מגשימי המשאלות שלי והדבר הכי טוב שהחיים יכלו לתת לי, סופלקים שלי.

ובנימה אופטימית זאת, להלן טוסיק לשיפור המצב רוח כי כפי שליזו האגדית שרה:
If I'm shining everybody's goona shine.
וגיל 30 הוא אחלה הזדמנות להתחיל לזרוח.

 

לפני 3 שבועות. שישי, 18 באוקטובר 2019, בשעה 09:43

עוד רגע ושניכם תבואו כבר הביתה.

אלוהים יודע כמה חיכיתי לשבת הזאת, אפילו יותר מלכיסא ליד החלון שלי בדרך לבטן גב של החיים,סקס בג'קוזי וארוחת בוקר עם מיליון סוגי גבינות.

 

בא לי להכין מלא אוכל, ערימות של אוכל מכל מיני סוגים כי ככה אני מראה הכי טוב כמה אני אוהבת, ואני כל כך אוהבת.

בא לי לצוף על הפלמינגו בבריכה, בא לי שנצחק על הדרקון כשהוא קופץ כמו ארנב בשדה חיטה, בא לי שתעופו על הג'חנון שלי ושתגמרו את הסיר.

בא לי כבר לישון איתכם, לנשק, לגעת ולצחוק עד שתכאב לי הבטן.

 

השבוע הזה היה יותר מידי אבל הוא רק גרם לי להעריך עוד יותר את השבוע שהולך לבוא,

אז תבואו כבר עכשיו מיד, טוב?

לפני חודש. רביעי, 2 באוקטובר 2019, בשעה 12:50

רציתי לשתף על זה שלפעמים ללב שלי קל להתעלם ממה שהוא מרגיש בשביל לא להתמודד.

לספר לעצמי איזה סיפור אחר על הרגשות שלי, העיקר לברוח מהמקום שאני מצויה בו.

וזה לא שלברוח זה קל, חוסר ההתמודדות נורא כמעט כמו ההתמודדות עצמה. 

למה כמעט? כי חוסר התמודדות זה כמו משכנתא, אחרי שתסיים לשלם את החוב אתה תתחיל לשלם את הריבית,

ולחוסר התמודדות יש ריבית גבוהה, לעיתים גבוהה מידי אבל אני תמיד הייתי מוכנה לשלם את המחיר, גם הנפשי וגם הפיזי.

בגלל זה הימים השחורים שלי ממש שחורים (בעיניי כן? פרופורציה וזה) כי הכל התפוצץ לי בפרצוף בבת אחת עד שנחנקתי והוצאתי את זה החוצה בהתקפים חרדה, התקפי זעם, סמים ומיליון שעות שינה.

 

כשיונה הנביא לא רצה לנבא את נבואת הזעם שלו הוא התחבא במערה וישן שלושה ימים ברצף, אבל הקטע עם החיים האלה זה שלא משנה כמה אני אברח או אתחבא בסוף החיים תמיד משיגים אותי ודוחקים אותי לפינה, "תתמודדי וזהו" וה"וזהו" הזה לפעמים הוא סוף העולם בשבילי.

 

למה אני מספרת לכם את זה? אין לי מושג.

 

אבל אתמול במקום להתבצר בבריחה שלי לא ויתרתי, לאף אחד מהצדדים, ציירתי על המסך M כמו מקדונלד'ס, הקשבתי, כאבתי, חיבקתי והלכתי לישון בתחושה שהצעד הקטנטן הזה קדימה הוא התחלה של מסע מופלא.

ואת שווה את זה,

וגם אתה שווה את זה.

אתם שווים לי עולם ומלואו.

לפני חודש. רביעי, 25 בספטמבר 2019, בשעה 20:29

אין לי בעיה להיות הכלבה, אין בעיה עם דיבורים מאחורי הגב או לכלוכים בבלוג ושתקתי הרבה יותר מידי זמן.

יש לי בעיה כשפוגעים באנשים במסכה של "הפיה הטובה", עוד יותר יש לי בעיה כשפוגעים באנשים שאני אוהבת כי האובססיות אוכלות לך את המוח והחוסר ביטחון שלך קורע לך את הקרביים.

 

מה זה אומר עליך אם ברגע שאת מריחה דם את מסתערת? ממלאה את המוח בשקרים וקונספירציות שסיפרת לעצמך כדי להצדיק את זה שלא קיבלת את המקום שרצית. 

מה זה אומר עלייך ששיחקת אותה "חברה" אבל לא היססת להשתמש בכל פיסת מידע שדלית ממני בשביל המניפולציות העלובות שלך? ושתקתי על זה, כי על הזין שלי מה את חושבת עליי אבל על הקטע האחרון שלך מגיע לך פאקינג מחיאות כפיים, זה הכי שפל שראיתי.

 

ואת יודעת משהו? עד היום בבוקר עוד הייתי אומרת שאת לא בנאדם רע, שבסה"כ כואב לך וזה לגיטימי שתעשי טעויות, לצערי אני לא יכולה לומר את זה יותר, את פשוט משמידה הכל בשביל המטרה שלך, בוכה על השובל שנותר מאחוריו ולא שמה לב שאת עושה בדיוק אותו הדבר.

מאחלת לך רק בריאות הנפש.

 

 

ולך בלגן בלי שם, אני מצטערת שלא ראיתי את הכאב שלך וראיתי רק את הכאב שלי.

 

 

לפני חודש. שבת, 21 בספטמבר 2019, בשעה 11:45

לרגע עוברת מחשבה בראש שחיים בשלישייה זה הגשמה של חלום ונסחפים לתוך פנטזיה של משק בית משותף וסקס אינסופי.

זה לא כזה רחוק מהמציאות כן?

אבל פתאום כשמתחילים לצעוד בדרך הזאת מגלים כל כך מכשולים, הרבה חוסר ביטחון, הרבה חוסר ודאות ובלבול, כל אחד מחפש את המקום שלו, מנסה להשתרש במשבצת שלו, למתוח גבולות ולשבור את הכלים.

 

אבל דווקא ברגעים אלו, עם כל הדרמה, כשכל הרגשות צפים, כשהבטן פתוחה וכשאנחנו אומרים מילים שעוד רגע בטח נצטער עליהם אנחנו מבינים כמה אנחנו רוצים, כמה אנחנו מוכנים להכיל, לקבל, לשנות, להוריד מסכות ומגננות, להתמודד ולהילחם למען החלום המשותף שלנו, וזה הרגע השני הכי יפה שלנו.

 

הראשון זה 3 טוסיקים, 2 זוגות ציצים, 1 גור דרקונים ומיטה צפופה לרווחה. 

 

אני אוהבת אותך ואותך, אתם המתנות שלי.

לפני חודשיים. ראשון, 8 בספטמבר 2019, בשעה 12:35

אבל היא כן. 

 

רציתי לתת לה רק-כאפות אבל זאת עדיין לא העונה. 

 

אז הסתפקתי בכמה גרברות. 

לפני חודשיים. חמישי, 29 באוגוסט 2019, בשעה 10:38

שלוש שנים מאז ש:

 

 

חודש ושבועיים מאז ש:

 

 

 

 

אני בכנות חושבת שבנקודת זמן הזאת בחיים שלי, למרות כל המהמורות, ההתחלות העקומות, הקשיים, ההתרחקות וההתקרבות, אני בת האדם הכי ברת שפגשתי. 

 

תודה על זכות להרגיש שייכת באמת, על לב שמח, מעט פוך והרבה חיוכים.

אמן שלא נפסיק להגשים חלומות. 

לפני חודשיים. ראשון, 25 באוגוסט 2019, בשעה 11:43

מכירים את זה שאתם מרגישים שהחיים מתחילים לתפוס בדיוק את הצורה שרציתם? שדבר טוב רודף דבר טוב אחר?

מאין שוונג כזה של החיים או של הקארמה שחוזרת אליכם?

 

זה בדיוק הרגע שהברכיים שלי מתחילות לשקשק, המוח שלי מייצר את כל התרחישים האפשריים של התרסקות ודיכאון ואני אף פעם לא מאמינה שזה מגיע לי. 

 

יש דיסוננס גדול בין המוח שלי לבין הלב. 

לפעמים המוח יודע שאני ראויה לדברים טובים, לאהבה, להכלה אבל הלב שלי מרגיש בדיוק ההפך, כי מי לעזאזל יכול להכיל את השגעונות, הדרמות והסרטים?

אני יפה מספיק? אני טובה מספיק? אני נשית מספיק? אני מטופחת מספיק? אני מצחיקה מספיק? אני זיון טוב מספיק? אני מכילה מספיק? 

 

מספיק.

 

אני הרבה יותר ממספיק, ברגעים של בהירות כשהמוח והלב שווים אני אוהבת אותי על אמת, אני יודעת שאין הרבה נשים כמוני בעולם, שלמרות החסרונות, היתרונות שלי גדולים הרבה יותר ושמגיע לי. 

מגיע לי את כל מה שהיקום שם לפני בתקופה הזאת וגם בתקופה שתבוא אחריה אבל ברגע שההרס העצמי שלי מתעורר אני מסוגלת להחריב הכל עד יסוד רק כדי להוכיח לעצמי שאני לא ראויה בגלל דברים שעשיתי בעבר.  

 

איזה תובנה מדהימה זאת, להבין שמגיע לי, שאני שווה ושאני ראויה לא פחות מכל אדם אחר בעולם ובקבלה האמיתית שלה טמונה בסליחה וכפרה, בעיקר לעצמי.

 

אבל מאיפה מתחילים לעזאזל?

לפני 3 חודשים. ראשון, 11 באוגוסט 2019, בשעה 17:03

 

 

כלום. 

 

אבל מנת הפלאפל הזאת נותנת חתכת פייט. 

 

 

לפני 3 חודשים. שלישי, 6 באוגוסט 2019, בשעה 16:01

לפעמים אני תוהה האם יש לי את אותה ההתמסרות כלפיי כמו שיש לי לאנשים אחרים, וכשאני בוחנת את זה לעומק אני שמה לב שזה מתחיל מהדברים הפשוטים. 

 

לדוגמא: אם אני ארצה קפה, האם אני אקום מהספה באותה הנחישות כמו שאדם אחר מבקש ממני?

אם אני צריכה לקום בבוקר, האם אני אקום מיד מהמיטה או אמרח במיטה עד שלא תהיה לי ברירה? ומה אם מישהו אחר יבקש ממני להשקים אותו? 

אם אני רעבה, האם אסתפק בפרוסה עם שוקולד או ארים סיר קציצות כפי שהייתי עושה אם מישהו אחר היה מבקש ממני?

 

וזה ממשיך גם לדברים גדולים. 

האם אני אסיר את הפחדים והחומות שלי עבורי באותה המהירות שאסיר אותם אם אתבקש לעשות זאת?

האם אני אתמסר להתהליך שהבטחתי לעצמי או שאתמסר רק כשאבטיח למישהו אחר?

 

והשאלה הכי גדולה בעיניי,

האם אני מסוגלת לאהוב את עצמי כפי שאנשים אחרים אוהבים אותי?

 

 

האמת היא, שאין לי תשובה ברורה, הרי זה הרבה יותר פשוט להתעסק במישהו אחר מלבד עצמי, להתמסר למישהו אחר. 

יש ולו לכמה שניות תחושה שמישהו אחר מלבדי יכול להבריא את הפצעים שלי, וזאת אשליה מאוד מתעתעת, אבל כשהתחושה נמוגה הריק שנפער בי גדל. 

כי אף אחד מלבדי לא יכול להבריא את המכאובים שלי, רק לנחם מעט. 

 

אני עכשיו מתחילה להפנים כמה חשובה ההתמסרות לעצמי, הרי רק כך אוכל באמת, בלי מסכות והעמדות פנים, להתמסר למישהו אחר. 

 

ואני מחכה לזה בקוצר רוח.