אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מילים

לפני חודש. 19 באפר׳ 2020, 9:04

בואי אליי ככה, כמו שאת,
נצחק הרבה, נדבר מעט.
תורידי חששות, וגם את הבגדים
תשברי את החומות שבנית עם השנים.

בואי אליי בשמלה פרחונית
תעשי מהחורף שלי אביב
בואי אליי עם עיניים כחולות כמו ים
ושיער ורוד כי זה מגניב.

תני לי לקלף אותך,
אתחיל בשמלה ותחתונים,
לבסוף כשתבקשי שאמשיך
אקלף ממך
שכבות של פחדים.

מעניין מה יקרה כשתביני
שהשד לא כזה נורא
שיש כל כך הרבה טוב
שקל להסתיר
מאחורי כל כך הרבה רע.

אז תבואי כבר,
מבטיחה שלא תהיה לך
שום סיבה לחשוש,
הידיים שלי פרוסות לחיבוק,
והשקע בצוואר ממתין שתניחי עליו ראש.

רק אל תשכחי להביא איתך
תערובת לחביתה טבעונית,
שקיות רב פעמיות, פאזל,
ועוד איזה שמלה פרחונית.

 

לפני חודשיים. 2 באפר׳ 2020, 12:27

מה מפחיד אותי עם לא הפחד עצמו?
ואיך שומרים על הלב קרוב כשהוא רק רוצה להתפזר על התקרה והקירות?
איך להניח למכאובים מבלי להיות אפטית או משוגעת?
לאן נעלם לי האמצע?
היה לי בכלל אמצע?
המסע הזה, הוא מרגש אותי, מפחיד אותי, מתיש אותי ומעיף אותי לשמיים דרך תקרת הזכוכית הזאת ששמו מעליי כל החיים.
אמרו לי מי להיות ואיך להתנהג אבל שכחו לומר לי להיות פשוט אני. 26 שנים ששכחו לספר לי שבדיוק כמו שאני ככה זה טוב ושהאושר שלי הרבה יותר חשוב מרזון או להתחתן מוקדם או לעשות תואר ולבנות קרייריה.
שכחו לספר לי שבדרך למצוא אותי אני אלך לאיבוד, הרבה, שזה יכאב לי וישרוף לי את נשמה, שזה ישבור לי את הלב עשרות פעמים עד שאדע שבכל פעם שאני נותנת אותו זה סיכון, ואז אני אצטרך לבחור, לתת אותו ולהסתכן או לחיות בפחד מלאסוף את הרסיסים.
לפעמים נדמה שהרסיסים האלו כבר כל כך קטנים, כמעט אבקה, כמו זכוכית שחוזרת להיות חול, וכל פעם מחדש אני בטוחה שזהו, שהלב השבור הזה כבר לא יתאחה ושלא אתן אותו יותר לעולם כי מי אני אם לא לב?
לב סוער, לב בוער, לב שקט, לב אוהב.
אבל הפחד הזה, שמתחפש למיליון רגשות אחרים חוץ מלהיות פשוט פחד, הוא משתק אותי, משחק איתי, צעד קדימה, שניים אחורה, סקובי דו.

ובסוף בסוף, כשאני מתבוננת עמוק פנימה, מעבר לחור השחור הזה שמאיים לשאוב אותי אליו, אני יודעת שכבר מצאתי אותי. למעשה, תמיד הייתי שם, רק התחבאתי מאחורי שכבות של מציאות שלא רציתי לחיות, שכבות של רצונות של אנשים אחרים, שכבות של צלקות שסירבתי לקבל שלא יחלימו.

אני חמה וקרה, פריחה ושלכת, זריחה ושקיעה, דבר והיפוכו.
אבל בעיקר שלמה.
וכל שנותר הוא לפזר את מסך הפחדים הזה שאופף אותי ולתת לכל הטוב שבעולם להגיע אליי, כי אני ראויה לו, וגם לארגז טעמי.

 

ולחלק העירום של האמת:

 

לפני חודשיים. 29 במרץ 2020, 6:59

היו בשבת הזאת יותר מידי שעות ערות,
הימים שלי גם ככה הפוכים ואיפשהו בין 3 לפנות בוקר והזריחה, מגיעות כל התהיות, כל המחשבות של מה אם, של אולי.

וככה העברתי את כל השבת שלי, בקריאת הודעות, בתובנות של כמה הכל צפוי מראש, כמה פעמים ויתרתי על עצמי וכמה דברים הייתי עושה אחרת.
אני כועסת בעיקר על עצמי, גם כי אין לי טעם בלהפנות אצבעות מאשימות וגם כי אני יותר טובה מזה, יותר חזקה מזה ונתתי לזה לפרק אותי ולהוציא אותי מדעתי ושילמתי מחירים כבדים שלא הייתי אמורה לשלם, וגם הסביבה שלי לא הייתה אמורה לשלם ובכל זאת שילמנו, ובכל זאת נשארתי עם הסדק החדש הזה בלב, אבל זה בסדר, הלב שלי אלוף העולם בלהישבר ורק ככה אני לומדת לא לדפוק על דלתות נעולות.

יש לי יותר מידי מחשבות בראש ומעט מידי מקומות להקיא אותן, אולי בגלל זה הלילה כבד עליי, כי גם ככה חשוך לי אז אני צריכה אור כדי להצליח לישון או בכלל, פשוט צריכה אור.

ואני הכי רוצה התאהבות חסרת תקנה.
להרגיש את השטיח שוב נשמט לי מתחת לרגליים ולצאת למחול שדים מופלא שיוציא ממני צחוק מתגלגל וברק בעיניים.

אני רוצה אהבה כמו שהלב שלי מבקש אותה, טובה ופשוטה, כזאת שתשלים לי את הפאזל ותסגור את המעגל.
עם עוד 2 לבבות שיחסירו פעימה בכל פעם שאצא מהמקלחת בלי מגבת,
שיחבקו אותי חזק גם כשאני מתפרקת לחתיכות,
שיאהבו אותי כי אני קצת אמא שעושה אוכל היסטרי אבל שניה אחר כך אני ילדה בת 5,
שינשקו אותי כל אחד בלחי עד שאתעצבן שזה מציק לי.
שאהיה הדבר הכי טוב שקרה להם, כמו שהם יהיו הדבר הכי טוב שקרה לי.

 

 

בינתיים אני מסתפקת בגאנג באנג שחבורת יתושות עשו עליי הלילה.
זה נחשב שהגשמתי את הפנטזייה?

לפני חודשיים. 28 במרץ 2020, 12:30

אז אני מזכירה לי, וגם לכם.

 

לפני חודשיים. 12 במרץ 2020, 14:13

אלו אולי 2 המשפטים ששמעתי הכי הרבה במהלך חיי, ואם תשאלו אותי מה הכישרון האמיתי שלי סביר להניח שאגיד לכם את אחד משניהם.

אין אדם מוכשר כמוני כשמדובר בשבירת כלים ובבעיטת דליים.
אולי כי זאת הדרך הכי יעילה שמצאתי לפרוק כאב כשהוא גדול מידי מלהכיל, אולי כי זה מה שלמדתי בבית, אולי כי איתי תמיד היו שוברים כלים, אולי כי זאת הדרך שלי לבחון וגם להרחיק ממני אנשים ואולי כי זה הדבר היחידי שמעולם לא נכשלתי בו.

האנלוגיה הכי טובה לזה שרצה לי בראש זה ילד שנכנס לבית הספר עם רובה ומרסס את כולם על אוטומט.
רק שאני בוחרת אותם בקפידה, את האנשים שאני אוהבת הכי הרבה, את האנשים שאוהבים אותי הכי הרבה ומזריקה את הרעל שזורם לי בדם כי אולי צרת רבים היא חצי נחמה, אבל היא לא, היא אף פעם לא.
היא משאירה אותי בודדה, כועסת, נטושה, כואבת, שיפוטית ועצובה והכי מגוחך זה שאני עושה את זה לעצמי.
אני הרס עצמי בהתגלמותו, אני הרס עצמי בשיא תפארתו, אני הכשל במערכת החיסונית שלי והכאב שמצטבר אחר כך הוא בלתי נסבל, הוא כאב פיזי בעצמות והבדידות הזאת קרה לי כאילו אני קבורה בשלג 20 מטר מתחת לאדמה במינוס 10 מעלות.

מה הפואנטה? אין.
איך מרימים את הראש? אין לי מושג.
לאן ממשיכים מכאן? הלוואי שהייתה לי תשובה.

לפני 4 חודשים. 18 בינו׳ 2020, 21:01

יש ימים כמו היום שגורמים לי לרצות לחזור ליום אחד ספציפי איפשהו ב2014 במשמרת לילה באיזה בית מלון תל אביבי שמלא בפלירט עם המנהל שלי אחרי ג'אם סשן מהול בעוגיות שוקולד צ'יפס ומריחואנה. וזהו, אין פואנטה, רק בא לי להימרח על עגלת הבל בוי ב3 בלילה עם סיגריה ביד, רוח של הים וצחוק של מצב כפיות מעייפות מצטברת וערפול חושים.

 

בא לי רק לרגע לנשוף עשן בלי שום מחשבה, בלי שום מערבולת, בלי שום כלום, רק לעקוב אחרי העשן שמתפזר ברוח כמו עננים.

 

בא לי לא להרגיש כל כך חשופה כל הזמן, הרגישות יתר הזאת מתישה אותי ושואבת ממני אנרגיה שמיועדת לדברים אחרים כמו להיות שמחה או שלווה.

 

בא לי להניח ראש על חזה, להרגיש חום גוף ולשתוק או לבכות עד שתחלוף הסופה הזאת מעליי.

 

 

 

לפני 5 חודשים. 29 בדצמ׳ 2019, 10:35

שמכשפות נמסות בגשם,

אז נשארתי בבית 😈😇

 

לפני 5 חודשים. 26 בדצמ׳ 2019, 22:04

בדיוק ככה

 

 

לפני 5 חודשים. 16 בדצמ׳ 2019, 12:22

חלמתי שאח שלי חיבק אותי ושאל אם אני רוצה התחלה חדשה, ואני רק בכיתי וחיבקתי אותו בחזרה תוך כדי מלמולים, כנראה משהו על געגועים.
לפני כמה ימים חלמתי שדיברתי בטלפון עם אבא שלי על איזה ניסיון לגשר על פער, אני זוכרת שמספר פעמים נשמתי עמוק כדי לשתוק ולקבל ביקורת.
לפחות בחלום למדתי לעשות את זה.

שניהם לא בקשר איתי מחודש יולי, אחרי שניסיתי להרים ידיים מהחיים, אז הם הרימו ידיים ממני, כי כמה אפשר להילחם על אדם שלא מוכן להילחם עבור עצמו?
וזה מדגיש לי עוד יותר כמה חסך יש לי בשורשים, באמונה עצמית, בסיבות לקום בבוקר גם עבורי ולא רק עבור הסביבה.

 

אלו ימים מטושטשים כאלה, לא מהסוג שגורם לרגש שלי התעמעם מעט ועוזר לי לדחוק את כל הכאב הזה עוד קצת למטה עד שאני כמעט לא מרגישה.
זה טשטוש כזה שמרוב שכואב הראש מסתובב והאוזניים אטומות.

 

אני יודעת שהנחמה לא נמצאת בידיים של איש זר, היא גם לא נמצאת בשאכטה, היא אפילו לא נמצאת בארוחת מקדונלד'ס ביג אמריקה מיאמי, כבר ניסיתי את כל אלו בעבר ומעולם לא מצאתי שם נחמה.
למען האמת, אני תוהה אם בכלל ישנה נחמה.
ובכלל, למי יש זמן לחפש נחמה כשאני עסוקה בלשחק אותה בסדר, אבל אני לא בסדר, וגם זה בסדר כי לפחות אני לא בורחת והשמש הזאת שזורחת עליי כל בוקר, אולי היא הנחמה שלי, כי בוקר אחד היא תזרח ואני אהיה בסדר.

 

 

ואולי זה בכלל לא המקום לכתוב את כל זה, ואולי זה יצבוט בלב אחד או שניים, אבל אני אופטימית על אמת.

והלוואי שהייתי קוראת קצת יותר אנשים שעושים לי חיוך וגורמים ללב שלי להחסיר פעימה.

לפני 5 חודשים. 15 בדצמ׳ 2019, 17:28

אוקיי פליי, כמו שהתאמנו, לא לפלרטט עם בני 23.
אז מה עם הוא חתיך והוא מדבר כמו ערס אבל בעברית תקנית, תתאפקי. לא לפלרטט, לא לפלרטט, לא לפלר..

הוא: "זהו רוני, קשרתי אותה* טוב למשאית. לא משנה מה היא יקרה היא לא תזוז"
אני: "אפשר גם?"
הוא: "מה?"
אני: "מה?" ⁦⁦🤷🏻‍♀️⁩⁦🤦🏻‍♀️⁩

 

*את הכורסא כן? זה לא שחוטפים פה נשים.