לפני שבועיים. 14 במרץ 2025 בשעה 7:31
היא שלי!
מילים
לפני חודשיים. 4 בינואר 2025 בשעה 23:48
ובכלל לא רציתי, אולי קצת רציתי, אבל רציתי אותך יותר.
אתה מכיר אותי כל כך טוב שאתה רואה עליי הכל, מה אני חושבת ומה אני רוצה ואני לא צריכה לשחק אותה נחמדה איתך.
זה שבועות קשים לשנינו, הבועה הזאת שעטפה אותנו התפוצצה והשבר הזה יצר כזאת תהום בינך וביני שחשבתי לרגע שלא נשרוד את זה.
פסט פורוורד לשבוע שעבר, בעודי תוהה לעצמי אם אני יכולה ללכלך את הונילי הזה, אתה מסנן אותי כבר יומיים ואני שואלת את עצמי אם זה בגלל שאתה יודע לאן אני הולכת היום או שסתם אתה שוב נבלע לתוך עצמך.
והוא חמוד, אין לי מילה רעה לומר עליו, אבל הוא ההפך הגמור ממך, אשכנזי, הייטקיסט, גיימר.
הדבר הכי קרוב בך לגיימינג זאת הדרך שאתה משחק עם האצבעות שלך בתוך הגוף שלי.
אחרי שהלכתי ממנו אמרתי לעצמי שאני לא עושה את זה לעצמי יותר כי זה לא מה שאני רוצה באמת,
רציתי אותך, שתלטף לי את הפנים עם הידיים המחוספסות שלך, שתאהב אותי בח׳ וע׳ ותדביק לי בוסה כשאתה מקרב אותי אליך עם יד על העורף, יעני, בוסה של מזרחים.
רציתי שתפשיט אותי מהר ותנשק אותי לאט ותגרום לי להתפתל תחתיך ושתסתכל לי לתוך העיניים בזמן שאני מתחננת ולראות את האישונים שלך מתרחבים מרוב שזה מחרמן אותך.
שתפרק ותרכיב מחדש.
רציתי שתלוש אותי אחר כך כמו חלה של שבת,
וכשתראה אותי אדומה ומתנשפת תאסוף אותי לתוך החזה שלך ותנשק לי את המצח, וכשתראה אותי מסתובבת בבית עירומה תגיד לי שלמרות שאני הבחורה הכי שווה שאתה מכיר, אתה הכי אוהב את הלב שלי.
- אל תשכחי לשתות הרבה מים, וגם את הכדורים.
- תכבי טלוויזיה לפני שאת הולכת לישון.
- הכאב הזה הוא בר חלוף, גם אם זה מרגיש שלא.
- אם את רוצה להתקעקע רק כי כואב לך זאת פגיעה עצמית.
- לכל דבר יש סיבה, גם אם כרגע לא מבינה אותה.
- אנשים לא מיישמים עצות שהם נותנים לאנשים אחרים.
- כולם נהיו פרופסורים לבאסה.
- הקארמה לא פוסחת על אף אחד וכל אחד מקבל את מנת חלקו. תהיי אסירת תודה על מנת חלקך, תמיד.
- זה בסדר שאת עובדת קשה, זה לא בסדר שאת מעמיסה על עצמך עבודה כדי לא להתמודד.
- הוא בוודאות לא זיון כזה טוב כמו שנדמה לך את סתם חרמנית יתר על המידה בימים האחרונים.
- סקס ונילי עושה לי לבכות אבל בקטע טוב וזה מוזר.
- כל הנשים מטורללות.
- כל הגברים טיפשים.
- לעשות מניפולציות זה קל, להגיד את מה שאת באמת רוצה לומר זה קשה. תבחרי בשני.
- רזון לא יעשה אותך מאושרת.
- אני לא כמעט, אני לא יותר מידי. אני בדיוק!
לפעמים אני מאוהבת בו ברמה של לשמוע כל מיני הודעות קוליות ששלח לי.
לפעמים אני מאוהבת בו כשהוא צוחק עליי כי הוא רעב ושאל אם יש מה לאכול אצלי ואמרתי ״יש לי קובה סלק במקרר״.
לפעמים אני מאוהבת בו ברמה של לנשק לו את הידיים כשהוא סתם שוכב לידי ואנחנו בוהים בטלוויזיה.
לפעמים אני מאוהבת בו ברמה של למעוך לו את הפרצוף ולנשק אותו אול אובר כי הוא עשה פרצוף כועס כשהערתי אותו.
לפעמים אני מאוהבת בו ברמה של לומר לו שאני כולי שלו ולרשותו כשהוא מבקש ממני להגשים לו פנטזיה.
לפעמים אני מאוהבת בו ברמה של לבכות כשהוא חוזר ממילואים ומגיע קודם כל אליי כדי לנשק אותי ולומר לי שהוא מאוהב בי.
לפעמים אני מאוהבת בו ברמה שאני נתקפת חרדה כשאני חושבת על היום שבו הוא ישבור לי את הלב והוא אומר לי
״את מבינה שאני פה לתמיד יא סתומה?״
לפעמים אני מאוהבת בו ברמה של להתקשר לאמא שלו שתשלח לי רגע איזה תמונה שלו כשהוא היה גור קטן.
לפעמים אני מאוהבת בו ברמה שמבהילה אותי, כי איך אפשר לאהוב כל כך מישהו, לא לפחד לאהוב ככה מישהו, לקבל את הטוב הזה ממישהו, להתמכר לריח, לצחוק, לצבע עור, למגע של מישהו ולדעת, בביטחון, שהוא מאוהב בי באותה רמה.
אתה מפשיט אותי מכל הביטחון העצמי המוגזם שלי וזה גורם לי להרגיש כאילו אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות, אני נתקלת בדברים, מגמגמת, מובכת בקלות, ועוד כל מיני דברים שכל אדם אחר לא יאמין שאני כזאת לידך.
אני מרגישה קטנה לידך, כאילו אני בכיתה יא׳ ואתה החייל הזה שבא לדבר על כמה חשוב זה להתגייס. למרות שאני גדולה ממך בכמה שנים.
אני תמיד מרגישה שהעיניים שלי נוצצות כשאתה מדבר בעברית צחה, ויש יגידו, מיושנת, המוח שלי מתרוקן כשאתה מוריד חולצה ומסתובב בבית שלי, תמיד איכשהו אתה מסב את תשומת ליבי לזה ששאלת אותי שאלה או שאתה צוחק על זה שאני עוקבת אחריך עם המבט שלי בנחישות.
הרגע הכי טוב ביום שלי זה כשהשם שלך מופיע על צג הטלפון שלי.
הרגע המאושר ביותר הוא כשאתה מסתכל עליי עם העיניים היפות שלך.
הרגע הכי מעציב הוא כשהכרית שלי מפסיקה להריח כמוך.
הרגע הכי כואב מגיע בלילות שאני לא מצליחה להירדם ואני יודעת שאם היית פה, מחבק אותי והייתי מרגישה את חום הגוף שלך ושומעת את קצב הלב שלך, הייתי נרדמת בדקה וחצי.
בחיים לא חשבתי שזה יהיה כל כך מתיש ומספק לאהוב ככה מישהו ואני מפחדת מידי כדי להודות שאין מספיק מילים בשום שפה שבני אדם המציאו שיכולות להתחיל לתאר את עוצמת ההתאהבות שלי בך בכל יום מחדש.
אהובי הוא גיבור ישראל שחי בשטח ונלחם בחיות,
ובכל יום אני מתפללת שלא יהיה מותר לפרסום.
אהובתי גיבורת על כי היא בונה נפשות,
אני מעריצה את איך שהיא מלמדת את הנערות שזה בסדר ליפול ואז לקום.
אהובי אוהב להתקשר רק לרגע, לומר שהכל בסדר, שהוא אוכל קצת, ישן עוד פחות אבל בעיקר מתגעגע.
אהובתי אוהבת להביך אותי במשמרת וללטף אותי בישיבות צוות, מתחת לשולחן, בלי שאף אחד יודע.
אהובתי צוחקת כשאני אוהבת אותה במרוקאית ונוזפת בה ברוסית.
אהובי אוהב שאני אוהבת אותו בכל מיני שפות, במיוחד בזאת שהיא לא מילולית.
אהובתי לא אוהבת כשאהובי יוצא ממילואים
כי זה אומר שאני שלו בלילות ושלה בימים.
אהובי לא מבין שאפשר לאהוב יותר ממישהו אחד
אבל נראה לי שזה רק בגלל שאני לא שלו בלבד.
אהובי אוהב אותי עם הידיים,
אהובתי עם השפתיים,
ועם שניהם מספיק לי רק מבט אחד בעיניים
כדי לדעת ששניהם לא ממש אוהבים
את זה שהלב שלי חצוי לשניים.
הם שניהם רוצים אותי רק לעצמם,
אבל אני בקושי של עצמי.
שניהם מפחדים בדיוק כמוני
לומר שאני שלהם או שהם שלי.
הלב שלי טיפש כשהוא אוהב
הוא מסמיק, פועם מהר ועיוור
ובכלל לא רציתי שוב להתאהב
אבל הוא כזה גבר והיא כזאת יפה
שלא הצלחתי להתאפק יותר.
הוא טומן את הראש שלי בחזה שלו, מלטף לי את הראש ומנשק לי את המצח והוא יודע, בדיוק כמוני, שהוא הלנצח שלי.
"יום יבוא ואת תקומי בבוקר עם טבעת על האצבע, בלי שאלות, כן ולא, היסוסים, כלום. ככה פשוט, שם עליך טבעת ואת שלי נקודה"
איזה איש מטופש שחושב שאני צריכה טבעת בשביל להיות שלו, אני שלו כבר שנים, עוד מהפעם הראשונה ההיא שישבנו על הירקון כשהוא אמר שהפרצוף שלי כל כך חמוד שהוא דורש סטירה.
אבל הוא בינתיים הוא עסוק בלריב עם הלב שלו, כמו שריר עקשן שנתפס ולא מצליח להשתחרר אז הוא בא והולך וכבר למדתי לזרום עם זה, לתת לרגש שלי לצוף רק בגלים, רק כשהוא בסביבה וכבר לא להתבכיין כשהוא משחק איתי מחבואים.
עדיין אני מוצאת את עצמי מתמלאת פליאה כשהציפורניים שלי עוברות על השכמות, הכתפיים והעורף שלו, כאילו הקימורים בגוף שלו נועדו לידיים שלי, זה נראה כמו ריקוד על העור השחום שלו, משחקים של עור וצל ולפעמים, בנקודה מסויימת כל העור שלו מסתמרר בבת אחת וזה מחזה מופלא.
אני הכי אוהבת כשהוא מצמיד אותי אליו, כשהוא מחבק אותי כשהוא נכנס אליי הביתה ומושך עוד רגע, כשהוא הכפית הקטנה ונצמד אליי עוד יותר ומושיט יד כדי שיהיה עטוף בי, כשהוא אוסף לי את השיער כשהוא מזיין לי את הגרון ודוחף את הראש שלי עמוק יותר ומפעיל כוח כשאני מושכת את הראש אחורה.
אני אוהבת את זה שהוא רומנטיקן חסר תקנה וגורם לי להרגיש האישה הכי נחשקת ביקום אבל גם ילד חרמן שרוצה לממש את כל הפנטזיות המלוכלכות שלו איתי ועליי.
אני אוהבת את זה שאני נרדמת לידו בקלות. כל כך קשה לי לישון עם אנשים אבל משהו בשילוב של הריח שלו וחום הגוף שלו מרדים אותי ברגע.
אני אוהבת הכל בו, גם את התסביכים. אני אוהבת להסתכל עליו מלמטה, אני אוהבת את המבט שלו כשאני מתפשטת או מדליקה לו סיגריה.
לפעמים הוא סתם מניח לי כף יד על הפנים כי אחרי כל הזמן הזה הוא עדיין לא מאמין שאני אנשק לו את כפות הידיים בכל רגע נתון, גם את כפות רגליים, גם את הפנים היפות שלו. אני מוכנה לעבור על כל מ"מ בגוף שלו עם השפתיים שלי, זה מרגיע אותי, עצם הקיום שלו במרחב הפיזי שלי מרגיע אותי וכל כך קשה לי להודות שאני מאוהבת בו עד מעל הראש אבל זה חזק יותר ממה שאני מסוגלת להחביא,
במיוחד שהוא מסתכל לי עמוק בתוך העיניים,
דוחף לי אצבעות לפה ביחד אחת,
חונק אותי ביד השניה
ואומר לי שאני הכי יפה כשאני שרמוטה.
רק בגלל דברים כאלו
ההבדל בין שלווה לחרטה הוא 15 כדורים.
אני בסדר. הכל בסדר.
אצבע בפה.
אולי כדי להשתיק אותי,
אולי כדי להרגיע,
אולי סתם כי זה מדליק אותו.
מה שחשוב זה שיש אצבע בפה
ושהוא לוקח בכוח,
למרות שהתחננתי שיפסיק
למרות שהתפתלתי מתחת לידיים שלו,
שהחזירו אותי כל הזמן למקום והצמידו אותי למזרן,
כי אם כבר הוא נכנע לבקשה המתבכיינת שלי שיזיין אותי עוד פעם אז רק בתחת,
כי אם כבר אני כלי אז להשתמש בי איך שהוא רוצה.
אני נעה בין הצורך שהזין שלו יהיה בתוכי עכשיו, ברגע זה, לא אכפת לי כבר באיזה חור, לבין הפחד מלהוריד כל כך הרבה מחסומים בכל כך מעט זמן.
אני לא יודעת אם זה הגודל הפיזי שלו שגורם לי להרגיש קטנה או הדרך שבה האישונים שלו מתרחבים בבת אחת כשהוא בודק כמה חזק הוא יכול לסתור לי,
אבל משהו בקיום שלי מצטמצם באותו רגע ואני מתפלשת בתחתית עם מנטרה של תחנונים שמכניסה אותי לסוג של טראנס,
ובאמצע הרעש הזה שמתקיים בראש שלי ומשאיר אותי כמעט בלי אוויר, הוא דוחף לי אצבע לפה ומשהו בתוכי נרגע בבת אחת.
במאית שניה אני מפסיקה להיות אני והופכת להיות מה שהוא רוצה שאהיה, חומר ביד היוצר, מפרק ומרכיב מחדש, ואני כבר לא שומעת את המילים שהוא אומר לי, רק מרגישה את הצלילים הנמוכים של הקול שלו עוברים דרכי ומתנקזים בנקודה בלשון שלי שברגע זה ממש נחרטת עליה טביעת האצבע שלו.
אני מכורה לשלווה שיש במקום הזה, לדעת שאין לי שום סיכוי מולו, על אמת, לא כי הוא יכול פיזית להוריד אותי לרצפה אלא כי במשפט אחד הוא שולח אותי למימד אחר, מלטף את השדים שלי והופך אותי מלביאה חושפת שיניים לחתולה מגרגרת.
מי ידע שכל מה שצריך זה זין בתחת, אצבע בפה ובן זונה אחד מסלית׳רין?