אם אני מסתכלת על החיים שלי מרחוק אני ממש בטוב.
אני אוהבת את העבודה שלי (יותר נכון, את שתיהן), אני מרגישה בטוחה בעצמי ובסביבה שלי, לומדת לדרוש שיעריכו אותיכמו שמגיע לי ושיתנו לי מרחב ותגמול על מימוש הפוטנציאל שלי, אולי אפילו קצת מתאהבת (אבל הוא עוד לא יודע), עושה תהליך משמעותי מאוד בטיפול שלי, גרה בבית שאני אוהבת לחזור אליו ורוב הזמן גם נמצאת במערכת יחסים טובה עםאוכל.
אז אני מתקרבת קצת פנימה, להסתכל על דברים מקרוב ואני שמה לב שבשבועיים האחרונים הדיכאון שלי מתחיל להריםשוב את הראש שלו, וזה בסדר, כי זה גל ועל פניו אני אמורה לדעת איך להתמודד איתו.
זה לא אומר שהכל עובר חלק, כי אני כבר 3 ימים נעה בין לא לאכול בכלל לבין לאכול בלי הכרה, בין לא להירדם עד שעולה השמש לבין לישון 14 שעות ברצף, בין כל כך הרבה משימות שמחכות לי לבין זה שאני לא מצליחה לצאת מהמיטה.
איזה מורכב זה לדעת שאני יותר חזקה מזה ועדיין להרגיש איך הגוף שלי והנפש שלי נבלעים בתוך החושך הזה ולא לשפוט את עצמי, לא לכעוס, לא להרגיש חסרת ערך ולא לשכוח את כל הניצחונות הקטנים שלי בדרך.
אתמול זה ניצח אותי, שכבתי במיטה כל היום, לא התקלחתי, אכלתי ג׳אנק ועשיתי מרתון טיקטוק כשברוקלין 99 ברקע עד הזריחה.
היום הייתי במיטה עד הצהריים תוהה אם לבטל עבודה ובבת אחת החלטתי שאני פשוט קמה, נכנסת להתקלח ויוצאת מהבית.
אז נכון בסוף לא נסעתי למשרד ועבדתי מארומה,
נכון שלא עבדתי בקצב שאני רגילה לעבוד והייתי מאוד מבולבלת והייתי צריכה לבדוק את עצמי על כל דבר, נכון שקניתי עוד קצת שטויות לבית ואכלתי בחוץ אבל קמתי, זזתי, עשיתי, ראיתי אנשים אחרים ואור יום, הנחתי את הטלפון בצד והתעסקתי במה שקורה סביבי, גם אם לרגע זה עשה לי סחרחורת או עירפול, עצרתי, לקחתי אוויר, נרגעתי והמשכתי.
ועכשיו אני כותבת את זה כדי להזכיר לעצמי שבשנה שעברה לא הייתי מסוגלת לעשות את זה כשהדיכאון שלי צף וככל הנראה בשנה הבאה אני שוב אתבונן על עצמי ואראה,
בעזרת השם,
שאני לפחות עוד צעד אחד קדימה.