ניסים יעני miracles, לא ניסים בן ה37 שגר אצל ההורים, השולט האכזר שישלוט בך ביד רמה בזמן שהוא מכין פיתות. (לא יודעת, ניסים זה שם של מישהו שמכין פיתות).
קמתי היום בבוקר מאוחר מהרגיל, כרגיל.
יוצאת מבית באיחור על, חושבת על אלטרנטיבות, כועסת על עצמי שאני חייבת לקחת את עצמי יותר ברצינות ושהאיחורים האלה עוד יעלו לי ביוקר ומבינה שאין שום סיכוי שאגיע למחוז חפצי, כלומר לעבודה, בזמן.
במקרה השכן (הזקן עד מאוד) שלי קורא לי ושואל אם אני צריכה טרמפ, תוך כדי נסיעה די מביכה הוא מספר לי שבמקרה יצא היום מאוחר מהבית ושבדרך כלל ב7 הוא כבר בעבודה.
לפני כמה שבועות היה לי שבוע שפירק אותי לחתיכות,
הייתי אובדת עצות לחלוטין (או במילותיו של עמשי ליון, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום), פתאום מגיע אדם שדייק את כל רגשותיי למשפט אחד שנחרט לי בגוף ומאז מצלצל לי באוזניים כמו מנטרה ״עדיף את היום הכי נורא בניקיון מאשר חצי שעה בשימוש״.
או הפעם ההיא כשפתאום גיליתי שהלב שלי יכול להתרחב, וקיבלתי במתנה את כל מה שלא ידעתי בכלל שרציתי, ורציתי.
כמו פאטה מורגנה בלב מדבר לוהט שמתברר שהוא בכלל נווה מדבר מדהים ביופיו שגורם לי לרצות לשבת בצילו עד שהיקום יחליט אחרת.
כשאומרים נס אנחנו מצפים לעמודי אש וקריעת ים סוף, אבל אם לרגע נפתח את העין השלישית ונביט על החיים שלנו, על הדברים ״שבמקרה״ קרו לנו, אנשים ״שבטעות״ נתקלנו בהם, נבין שכולם ניסים, כולם שיעורים, כולם מעבירים אותנו דרך.
אני תמיד אומרת שאלוהים אוהב אותי, אני יודעת את זה, מרגישה איך כוח עליון מכוון אותי (למרות שרוב הפעמים אני נוטה לעשות בדיוק את המעשה ההפוך), אבל אם יש משהו אחד שאין לי ספק בו זה שאני אסירת תודה.
אסירת תודה על אנשים שפגעו והכאיבו, אסירת תודה על שיעורים חשובים, אסירת תודה על אנשים שאוהבים אותי, ובעיקר אני אסירת תודה על חלומות שמתגשמים.
