מכירים את זה שאתם מרגישים שהחיים מתחילים לתפוס בדיוק את הצורה שרציתם? שדבר טוב רודף דבר טוב אחר?
מאין שוונג כזה של החיים או של הקארמה שחוזרת אליכם?
זה בדיוק הרגע שהברכיים שלי מתחילות לשקשק, המוח שלי מייצר את כל התרחישים האפשריים של התרסקות ודיכאון ואני אף פעם לא מאמינה שזה מגיע לי.
יש דיסוננס גדול בין המוח שלי לבין הלב.
לפעמים המוח יודע שאני ראויה לדברים טובים, לאהבה, להכלה אבל הלב שלי מרגיש בדיוק ההפך, כי מי לעזאזל יכול להכיל את השגעונות, הדרמות והסרטים?
אני יפה מספיק? אני טובה מספיק? אני נשית מספיק? אני מטופחת מספיק? אני מצחיקה מספיק? אני זיון טוב מספיק? אני מכילה מספיק?
מספיק.
אני הרבה יותר ממספיק, ברגעים של בהירות כשהמוח והלב שווים אני אוהבת אותי על אמת, אני יודעת שאין הרבה נשים כמוני בעולם, שלמרות החסרונות, היתרונות שלי גדולים הרבה יותר ושמגיע לי.
מגיע לי את כל מה שהיקום שם לפני בתקופה הזאת וגם בתקופה שתבוא אחריה אבל ברגע שההרס העצמי שלי מתעורר אני מסוגלת להחריב הכל עד יסוד רק כדי להוכיח לעצמי שאני לא ראויה בגלל דברים שעשיתי בעבר.
איזה תובנה מדהימה זאת, להבין שמגיע לי, שאני שווה ושאני ראויה לא פחות מכל אדם אחר בעולם ובקבלה האמיתית שלה טמונה בסליחה וכפרה, בעיקר לעצמי.
אבל מאיפה מתחילים לעזאזל?
