חלמתי שאח שלי חיבק אותי ושאל אם אני רוצה התחלה חדשה, ואני רק בכיתי וחיבקתי אותו בחזרה תוך כדי מלמולים, כנראה משהו על געגועים.
לפני כמה ימים חלמתי שדיברתי בטלפון עם אבא שלי על איזה ניסיון לגשר על פער, אני זוכרת שמספר פעמים נשמתי עמוק כדי לשתוק ולקבל ביקורת.
לפחות בחלום למדתי לעשות את זה.
שניהם לא בקשר איתי מחודש יולי, אחרי שניסיתי להרים ידיים מהחיים, אז הם הרימו ידיים ממני, כי כמה אפשר להילחם על אדם שלא מוכן להילחם עבור עצמו?
וזה מדגיש לי עוד יותר כמה חסך יש לי בשורשים, באמונה עצמית, בסיבות לקום בבוקר גם עבורי ולא רק עבור הסביבה.
אלו ימים מטושטשים כאלה, לא מהסוג שגורם לרגש שלי התעמעם מעט ועוזר לי לדחוק את כל הכאב הזה עוד קצת למטה עד שאני כמעט לא מרגישה.
זה טשטוש כזה שמרוב שכואב הראש מסתובב והאוזניים אטומות.
אני יודעת שהנחמה לא נמצאת בידיים של איש זר, היא גם לא נמצאת בשאכטה, היא אפילו לא נמצאת בארוחת מקדונלד'ס ביג אמריקה מיאמי, כבר ניסיתי את כל אלו בעבר ומעולם לא מצאתי שם נחמה.
למען האמת, אני תוהה אם בכלל ישנה נחמה.
ובכלל, למי יש זמן לחפש נחמה כשאני עסוקה בלשחק אותה בסדר, אבל אני לא בסדר, וגם זה בסדר כי לפחות אני לא בורחת והשמש הזאת שזורחת עליי כל בוקר, אולי היא הנחמה שלי, כי בוקר אחד היא תזרח ואני אהיה בסדר.
ואולי זה בכלל לא המקום לכתוב את כל זה, ואולי זה יצבוט בלב אחד או שניים, אבל אני אופטימית על אמת.
והלוואי שהייתי קוראת קצת יותר אנשים שעושים לי חיוך וגורמים ללב שלי להחסיר פעימה.
