אלו אולי 2 המשפטים ששמעתי הכי הרבה במהלך חיי, ואם תשאלו אותי מה הכישרון האמיתי שלי סביר להניח שאגיד לכם את אחד משניהם.
אין אדם מוכשר כמוני כשמדובר בשבירת כלים ובבעיטת דליים.
אולי כי זאת הדרך הכי יעילה שמצאתי לפרוק כאב כשהוא גדול מידי מלהכיל, אולי כי זה מה שלמדתי בבית, אולי כי איתי תמיד היו שוברים כלים, אולי כי זאת הדרך שלי לבחון וגם להרחיק ממני אנשים ואולי כי זה הדבר היחידי שמעולם לא נכשלתי בו.
האנלוגיה הכי טובה לזה שרצה לי בראש זה ילד שנכנס לבית הספר עם רובה ומרסס את כולם על אוטומט.
רק שאני בוחרת אותם בקפידה, את האנשים שאני אוהבת הכי הרבה, את האנשים שאוהבים אותי הכי הרבה ומזריקה את הרעל שזורם לי בדם כי אולי צרת רבים היא חצי נחמה, אבל היא לא, היא אף פעם לא.
היא משאירה אותי בודדה, כועסת, נטושה, כואבת, שיפוטית ועצובה והכי מגוחך זה שאני עושה את זה לעצמי.
אני הרס עצמי בהתגלמותו, אני הרס עצמי בשיא תפארתו, אני הכשל במערכת החיסונית שלי והכאב שמצטבר אחר כך הוא בלתי נסבל, הוא כאב פיזי בעצמות והבדידות הזאת קרה לי כאילו אני קבורה בשלג 20 מטר מתחת לאדמה במינוס 10 מעלות.
מה הפואנטה? אין.
איך מרימים את הראש? אין לי מושג.
לאן ממשיכים מכאן? הלוואי שהייתה לי תשובה.
