היא עמדה שם לבדה, כוס קאווה ביד, שיער מתולתל שחור. מבוגרת, מעל 60.
גוף מלא, שריג שחור, משקפים גדולים על עינייה משווים לה מראה תמים, תוהה, מפולבל.
מכנסיים שחורות, וסנדלים מהן מבצבצות צפורניי רגלייה עטופות בלק אדום.
מביט עליהם מהופנט.
חברה של הציירת.
מדמיין את עצמי בסלון ביתה. סלון מואר יוקרתי. היא יושבת על כורסא וקוראת מגזין. מורידה מעט את משקפיה על האף.
אני על ברכיי בתחתית הכורסא, משפיל את מבטי לכפות רגליה עטופות בסנדלים. אני פושט את סנדליה באיטיות ומניח את כפות רגליה המקומטות והחמימות על השטיח הצמרירי. לאחר מכן פותח פה גדול בזמן שהיא משרבבת את הבוהן הארוכה שלה עם הלק האדום בין שפתותי.
אני מוצץ את אצבעות רגלייה בזו אחר זו, מבריק את ציפוניה עם לשוני, הופך את הלק האדום לבוהק כמו מראה.
מביט בה מלמטה. היא לא אומרת דבר. ממשיכה לעלעל בדפי המגזין, שקטה וחזקה, יודעת את מקומה.
מסך מטושטש.
חוזר לתערוכה, בדקתי אחר כך. אמרו שנשואה. גם שייכת למעגל המכרים כך שבכל מקרה כנראה שלא הייתי עושה דבר... הפחד מדבר.
לפעמים יש את המראה הזה שהוא בדיוק מה שעליו אני מפנטז. הוא לא אומר כלום על האישיות או הרצונות של אותה אשה. אבל לפעמים מספיק האיפור הנכון עם שפת הגוף הטבעית החפה מהצגות שהיא כמו דיוקן של מושא הפנטזיה שלי.
גם אם לא קורא כלום, יש בזה מן האלוהות.