...לפתע היא מרימה את ראשה מכתפי ומחייכת אליי:
"שתי הזקנות שישבו מאחורינו ירדו עכשיו."
אני מסתכל אחורה וכצפוי לא רואה כלום, אך באמת זכורים לי קולות משוחחים בשפה אירופאית כלשהי - ספרדית? פורטוגזית? - בחצי השעה האחרונה, ועכשיו הקרון אכן שקט יותר.
"את שמה לב לכל הפרטים, אה?" שואל אני ומנשק את קצה אפה. אני יודע שזה מעצבן אותה, אבל פשוט אי-אפשר להתאפק.
היא מתחמקת בתנועה מורגלת ומגרגרת באוזני:
"אני שמה לב שהקרון עכשיו ריק לגמרי..." ואני מרגיש את אצבעותיה נוחתות על מפשעתי.
פרץ של אדרנלין שוטף את גופי, הופך לרגע את עמוד השדרה שלי למתכת לוהטת שחורכת אותי מבפנים.
כאן, בקרון, במושב הפתוח לעיני כל?.. בעצם, מה כבר יקרה? אנחנו יושבים באמצע, אם מישהו יבוא נראה אותו... ומי כבר יבוא עכשיו, ברכבת של אחת בלילה בין- ואין לי עוד שהות לסיים את המחשבה הרציונלית המרגיעה, כי ידה האחת כבר פותחת את הרוכסן של מכנסיי, ואצבעות השניה משתחלות לתוך החולצה שלי מאחורי הגב, ולא נותר לי אלא לזרוק את כל המחשבות לעזאזל ולהריח בחטף את שיערה בעוד ראשה מחליק למטה...