"מניאק", את קוראת לי. שנינו יודעים שזאת מחמאה.
כן, אני מניאק. כן, מספר ימים לפני הפגישה שלנו אסרתי עלייך לגמור. "אסרתי". רק ביקשתי. אבל כששנינו יודעים שתיעני, ההבדל במושגים זעום.
כן, כשהגענו סוף-סוף אליי הביתה ונשכבנו עירומים מתחת למזגן (זיעת חום יולי-אוגוסט היא לא הרטיבות שעושה לי את זה), וביקשת שאתן לך סוף-סוף לגמור, לא נעניתי מיד. נישקתי. ליטפתי. גיריתי. אני אוהב את הייאוש הזה בקולך, ההשתוקקות. את הבקשות שלך.
אבל בעיקר אני אוהב את זה שאני יכול. אני יכול לבקש ממך לא לגמור. אני יכול ללחוץ לך על הכפתורים הנכונים. אני יכול לשלוח אותך אל האורגזמה בשלוש צביטות וליטוף אחד, ולהחזיק אותך שם במשך דקות ארוכות, האנחות והצעקות שלך מהדהדות באוזניי כמו הפסקול הטוב ביותר בעולם, פסקול שאני מנגן עלייך.
והפעם נוסף לפסקול צליל חדש, צליל מתוק עוד יותר לאוזניי. הפעם, אחרי שגיריתי אותך מספר פעמים באצבעותיי, כשאני עוצר כל פעם ברגע המדויק בשביל למנוע ממך את השחרור, שוב ביקשת שאתן לך לגמור כבר - והפעם, לראשונה, שמעתי בקולך נימה של בכי.
אני מתכוון לפתח את הנימה הזאת. אגרה אותך עד הקצה ואחזיק אותך שם, במשך שעות אם צריך, אבל אשמע אותך בוכה ומתחננת, דמעות מבריקות על פנייך הסמוקים, וכשלבסוף אתן לך לגמור - במשך חמש דקות? עשר? אולי יותר? אנגב את הדמעות האלה מפנייך.
אם זה מה שאני חולם עליו... כנראה שאני באמת מניאק.
אבל אם את אוהבת כזה מניאק... מי את?