הנשיקה 17
זה היה אמש. הילכתי לי כמדי ערב, בחצר הגן הגדול של המינזר. בין העצים הגדולים, על השבילים הארוכים זרועי החצץ, תוך כדי שאני דורך על השבילים הרעשניים, מביט בציפרים המרחפות בין העצים ונהנה מן השקט והשלווה.
לפתע, מתוך סבך הצימחיה שלצד השביל, הגיחה צפרדע, צפרדע ירוקה וגדולה.
הבטתי בצפרדע, והיא הביטה בי.
הצפרדע נעצה בי את עיניה ואמרה:
"נשק אותי נזיר"
טוב, מאחר והייתי במצב רוח טוב, נישקתי אותה. בקלילות, נשיקה מרפרפת.
הברקים והרעמים שהרעידו את חלל הגן, הרעידו גם את ליבי. הבטתי בצפרדע והיא נעלמה. במקומה עמדה שם נזירה יפהפייה, דקיקת גיזרה, עיני תכלת ושיער שחור כפחם חלק ומבהיק ארוך כמעט עד מותניה. לבושה בגלימה החומה כמו כל הנזירות במינזר. היא לא נראתה לי מוכרת וידעתי שהיא לא מבנות המינזר
"נשק אותי נזיר" אמרה בשקט והביטה לתוך עיני
מיהרתי לקרב את ראשי, הנחתי את ידי על עורפה ונשקתי לה, נשיקה מעמיקה, חודרנית, אירוטית להפליא.
משהרמתי את עיני להביט בנזירה, ראיתי שהנזירה נעלמה ובמקומה, שוב עמדה שם הצפרדע הירוקה והגדולה נועצת בי את עיניה ואומרת:
"נשק אותי נזיר"
"נו באמת" אמרתי, לא הגזמת הפעם?
/
