ססס

אחרי יותר מעשר שנים שלא הרגשתי כלום, הרגש שוב מציף אותי, אותו מקום עמוק שבי שב ונפתח.                הוא מתקרב אלי בשמחה ואני לא מגיבה אליו, הוא נפגע ובורח. כשאני מתקרבת אליו הוא דוחה אותי. אני מרגישה שהוא כועס. מתחת לכעס יש כאב. התגובה שלו קשה, אבל אני מבינה אותו. ההבנה לא עוזרת לי להיפגע בתורי. אני מתרחקת. הוא נרגע ומתקרב אבל אני עדיין פגועה. אני דוחה אותו. הוא הולך. ברגע האחרון הוא מנסה שוב להתקרב. גם אני, לא ברור לי איך מצליחה לחייך אליו. זה באמת נדיר אצלי. הוא מתקרב אליי אבל לא מעיז. אני מפנה ממנו את המבט. הוא מבין שזה עכשיו או לעולם לא ומושיט לי יד. אנחנו מתקרבים. הרגע הזה שהוא הבין שהוא הולך לאבד אותי, ניכר בו חזק. הוא מחבק אותי כל כך, אני מרגישה את העצב שבו, אני מחבקת אותו חזק בחזרה. נמסה בין זרועותיו . הוא שקט ולא מוצא מילים ואני מרגישה את הסערה בתוכו שעדיין לא שכחה. שנינו בוערים מתשוקה. זה מבחינתי הפור פליי האולטימטיבי. הוא מבין את זה וחודר אלי ישר. אין שום דבר. רק שקט וחיבור עמוק ועוצמתי. חיבור טנטרי. אחרי שהוא הולך אני ממשיכה לרעוד בכל הגוף עוד הרבה זמן. משהו נפתח. יש רגש. יש חיבור.הוא נעלם. אני לא שומעת ממנו. אני מבינה אותו לגמרי. אני לא פוחדת, וגם לא מרגישה דחויה כמו תמיד שמשתלט עלי הרגש הזה.  גם לא עומדת לו באמצע הסלון בחוסר אונים כשהלב צועק שהוא רוצה אותו והראש אומר לי תברחי. יש בי ודאות מוחלטת שהוא יחזור. הוא נבהל וזה היה לגמרי מתבקש. למדתי להאמין רק ללב שלי ופתרתי את הדיסונאנס בין הראש ללב. אני חזקה. יודעת מה אני שווה. משחררת אותו באהבה שלי אליו ולעצמי. נותנת לו את הזמן והמרחב. עברו יותר מעשר שנים. זה לא אותו גבר. אבל באופן מפתיע יש לו אותו שם. ולא, לא ידעתי את השם שלו בחודש הראשון שהיינו ביחד. ובשום צורה לא דמיינתי שיהיה לו את אותו שם כמו מי שבגללו נכנסתי לכאן. הוא מתנהג באותה צורה, ותחושת בטן חזקה אומרת לי שהוא bd לגמרי.  אבל אני שונה לגמרי. כבר לא מדברת יותר את שפת הבלבול המחשבתי שלי. מדברת את שפת הרגש. מרגישה שלמה.