סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פה ושם

לפני שנה. 7 בדצמבר 2022 בשעה 8:30

אני לא יודע מתי התחלתי ליישם את הלמידה מטעויות, וברור לי שלא בכל פעם שאני חווה טעות אני לא חוזר עליה בסיטואציה אחרת בחיי. מה שאני יכול לומר בוודאות הוא שאני לומד יותר מבעבר.

 

משיחות לא מועטות שניהלתי כאן, וממפגשים מועטים בהרבה מן השיחות, הבנתי שעוד בעת הצ׳יטוט אפשר להבין כל-כך הרבה על הצד השני, רק צריך לשאול את השאלות הנכונות ולא לחיות בספקות ולהצטער על כך במפגש הפיזי. וכמו שמישהי חכמה אמרה ״ומי שלא טוב לו, יום טוב לו״.

 

בדרך כלל האינטואיציה שלי (כן כן נשים, גם לנו הגברים יש אינטואיציות) אינה טועה. בעבר עשיתי טעויות, ואני עדיין עושה, נפגעתי וגם פגעתי אני בטוח, אך יחד עם זאת הבנתי שאין יקר מלסמוך ולהתחשב בעצמך. אינני אגואיסט, שלא תטעו, והייתי מוותר על עצמי לא מעט למען האחר, אך מה קורה אם לאחר אין שובע? 

 

בעבר הייתי נופל למלכודת ההאשמה, הסרת האחריות, התקרבנות אפשר לומר, עד שהבנתי שהתשובות הן אצלי והלמידה היא שלי ואני מחליט מה קורה בחיי ומתי. ייתכן שלרבים או רבות זה לא יתאים וזה בסדר, אני לא מחפש לרצות, אלא מחפש את ההנאה והזרימה והכימיה - המאצ׳ הנכון. נבנה עם הזמן אצלי ד״א.

 

אפליקציות היכרויות, הכלוב וכו׳ מקצינות את האפשרות לטעות כי כאן ישנה הסתתרות ומסכת עינויים עד שמגיעים לתמונות אם בכלל, ואם בכלל התמונות הן אותנטיות, (שאגב במקרה כזה הבן אדם לא קיים בעיניי יותר) לכן זה קל לאנשים להגיד מה שהדחף מאותת, ממש כמו שאוסקר וויילד אמר, וזה נכון לשני משתתפי הצ׳אט/שיחה/מפגש. במפגש כבר מתחילים להרגיש לרוב בפער בין השיחה הוירטואלית למציאות.

 

אולי לחלקנו זה נראה טריוויאלי שבלי תמונה לא נפגשים, ואולי זה טבעי לומר ״לא״, והסקרנות הבלתי פוסקת מי מהצד השני, לעומת זאת לאחרים אלו אינן פעולות קלות כלל. כאשר עובדים על כך ומיישמים זאת מרגישים הרבה יותר טוב, יותר שלמים, יותר נאמנים לעצמנו ויותר נינוחים וקלים עם עצמנו. גם אם בהתחלה זה נראה ומרגיש קשה, התרגול עוזר ומקליל. 

 

התחלתי לכתוב בסה״כ במטרה להבהיר לעצמי ואולי לאחרים, שאפשר גם להימנע מטעויות ולא חייבים ללמוד כל דבר, ישנם דברים שפשוט לא שווה ללמוד:)

 

 

 

לפני 3 שנים. 26 באפריל 2021 בשעה 14:15

כמעט כל שיחה .. 

לפני 3 שנים. 2 באפריל 2021 בשעה 14:38

כשחושבים על זה, כל אחד מאיתנו סוחב משהו שגורם לו להיות מי שהוא. 

יחד עם זאת, לא סביר ברוב המקרים שנשליך כל התנהגות לא הוגנת על זה, אחרת איך נתפתח? 

זה כמו האנשים הללו שתמיד צודקים ובשלב מסויים נמאס לך להתווכח איתם והם נשארים כל הזמן באותה הנקודה.

ישנם משאות קשים מנשוא ששוברים את הנפש עד שהיא לא מצליחה להתמודד ומתנתקת, מתעייפת, קופאת... וכמובן יש את הקלים יותר שאפשר להתמודד איתם לבד, אם כי תמיד אפשר לבקש עזרה, וזה בסדר!

קריאה לעזרה במקרים מסויימים נראית כבלתי אפשרית כי היא מגלמת בתוכה מיקס של תחושות שעלולות להתעורר בנו ואנו כה מפחדים לחשוף ולהתמודד מולם, ולכן אנו חוזרים על אותם פעולות שעשינו עד עכשיו, אותה התנהגות. מתקשים כבר להשתנות אל מול מציאות החיים.

אומנם בשבירה זו ניתן לראות את הטוב והחיובי - חשיבה, יצירתיות, פרספקטיבה שונה ועוד.. מצד שני זה ככ גומר שמרגישים כלואים בתוך המשא והמחשבות והמכלול הנפשי/גופני שלא מפסיק לעבוד שעות נוספות.

יש אנשים ומקומות שיהיו אמפתיים לזה וכאלה שירצו לנצל את זה. וכנראה שנעבור דרך שני הצדדים עד שנבין את הצד הנכון לנו.

עם כל הקושי של הבנת הדבר הבסיסי הזה, אזכיר קלישאה די ידועה ונפוצה - איפה שלא טוב לנו, לא נשארים, ומי שמנסה ללמד אתכם אחרת, כנראה שאיתה/ו לא יהיה לכם טוב.

ננסה להתחבר לעצמנו, לסמוך על עצמנו ולהבין בכוחות עצמנו ככל הניתן מה טוב לנו ומה לא - נתנסה, נבין, נבחן, נבין, נטעה, נבין עד שנגיע לאן שרצינו! 

לפני 3 שנים. 2 באפריל 2021 בשעה 13:02

בין קשקוש לקשקוש, שיחה לשיחה, מצאתי את עצמי נקלע לשיחות עם שולטים, הייתי רוצה להגיד שמגוונים, אך זה יהיה שקר.

יזמתי שיחות וחלק הסתיימו מאוד מהר. ישנם כאלה שכבר התייאשו או אולי הם מופתעים שפונים אליהם? 

וכאלה שבוחנים אם תצא להם תועלת מכך ואז עוזבים.

אחדים נואשים ויהיו מוכנים להרבה מעבר למה שרצית, באופן פרדוקסלי זו גם הסיבה שכבר לא באלך. 

 

אז נכון, אני במיעוט כאן שמתעניין בגברים, אבל האם מעצם היותי מיעוט, אני בעצם גוזר על עצמי את מלאכת הריצוי, סיפוק וחשיבה על האחר? 

או שמא הריצוי הוא שגורם לי לסיפוק ובעצם אני לוקה באגואיזם ואי היכולת לדחות סיפוקים?

הכל מרגיש לי מסובך, להבין, לחכות, להיות צמא לשינוי. האם זה באמת מסובך? לא חושב שזה קל אבל גם לא מאוד מורכב, מה שמורכב פה זה המחשבות ודפוסי החשיבה שלמדנו עם השנים והם אלה שעושים את הבלאגן. 

לפני 3 שנים. 29 באוגוסט 2020 בשעה 7:16

לאחר בילוי של כמה ימים כאן, מבין שהדיסקרטיות כאן היא ברמה מוגזמת, ותוהה לעצמי מה הסיבה.

תמונה נראית כמו בקשה גדולה מדי, אז מסתפקים בתיאור של צ'אט של וואלה אי שם בתחילת שנות האלפיים.

מישהו עוד מאמין להצהרות של נשלטים.ות שמפחדים.ות לחשוף רק גוף? או לשולטים.ות שלטענתם.ן שום פיסת מידע לא רלוונטית ורק להם.ן מותר לשאול שאלות?

חברים וחברות תתקדמו

 

לפני 4 שנים. 17 באפריל 2020 בשעה 8:26

קצת ממוזת הכלוב.
משחק, מציאות מדומה, או אולי דמיון מציאותי?

חוזר לכלוב, והכל חוזר, כמו מעגל שאין לו התחלה ואין לו סוף, ויחד עם זאת הוא אינסופי בחזרה על עצמו. רפטטיביות היא חשובה, אך בתהליך ההישנות, אם נשים לב לפרטים הקטנים, נוכל לראות את הדברים להם ייחלנו, אם רק נפקח את עינינו ואת ליבנו.

זה כמו חלום. הלא גם החלום אומר לנו דבר מה. באופן כה גלוי העטוף במעטה מסתורין, ולו נרצה ונוכל רק לשים לב, נבין את רצונותינו החבויים.

לעתים מעגל החלום, והדמיון רוצים להיפגש עם המציאות שרוצה לחשוף את העומק, והלב. המפגש הזה יכול להתקיים עם פתיחות כנה, הבנה והיות עצמך בלי מסכות.

הגילוי והחשיפה תלויים אך ורק בך, במוכנות והקצב הנכון לך, הרצון! והאם תוכל להחזיק קצוות של גבול יכולתך. היה נאמן לעצמך. תבטח בעצמך. התשובה שם , בתוכך.

גם אם ההרגשה כי החלום חוזר, תדע לקחת נשימה ומתוך המילים הקשות שתגיד לעצמך, תנסה רגע לחבק ולקבל אהבה עצמית - קודם כל מהאני הפנימי שלך. כולנו ילדים, וגם אם נפלנו, זה רק בשביל שנוכל לקום וללכת.

אמון, הוא דבר שנבנה, במידה ולא קיבלת תשובה, זה סימן אזהרה, תבדוק אם זה מספיק חשוב לך ואין בושה בהתעקשות. תלמד, תבדוק, תבחן, תנסה לשבור את את הדפוס הפנימי שאומר לך: כך זה היה וכך זה צריך להמשיך להיות.
מה שהיה הוא אינו בהכרח מה שיהיה.

יש המון תחושות ורגשות נוספים, זוהי רק ההתחלה, ונראה אם יהיה המשך.

כתוב בלשון זכר ורבים וגוף ראשון, אך פונה לכל לשונות והגופים