אני לא יודע מתי התחלתי ליישם את הלמידה מטעויות, וברור לי שלא בכל פעם שאני חווה טעות אני לא חוזר עליה בסיטואציה אחרת בחיי. מה שאני יכול לומר בוודאות הוא שאני לומד יותר מבעבר.
משיחות לא מועטות שניהלתי כאן, וממפגשים מועטים בהרבה מן השיחות, הבנתי שעוד בעת הצ׳יטוט אפשר להבין כל-כך הרבה על הצד השני, רק צריך לשאול את השאלות הנכונות ולא לחיות בספקות ולהצטער על כך במפגש הפיזי. וכמו שמישהי חכמה אמרה ״ומי שלא טוב לו, יום טוב לו״.
בדרך כלל האינטואיציה שלי (כן כן נשים, גם לנו הגברים יש אינטואיציות) אינה טועה. בעבר עשיתי טעויות, ואני עדיין עושה, נפגעתי וגם פגעתי אני בטוח, אך יחד עם זאת הבנתי שאין יקר מלסמוך ולהתחשב בעצמך. אינני אגואיסט, שלא תטעו, והייתי מוותר על עצמי לא מעט למען האחר, אך מה קורה אם לאחר אין שובע?
בעבר הייתי נופל למלכודת ההאשמה, הסרת האחריות, התקרבנות אפשר לומר, עד שהבנתי שהתשובות הן אצלי והלמידה היא שלי ואני מחליט מה קורה בחיי ומתי. ייתכן שלרבים או רבות זה לא יתאים וזה בסדר, אני לא מחפש לרצות, אלא מחפש את ההנאה והזרימה והכימיה - המאצ׳ הנכון. נבנה עם הזמן אצלי ד״א.
אפליקציות היכרויות, הכלוב וכו׳ מקצינות את האפשרות לטעות כי כאן ישנה הסתתרות ומסכת עינויים עד שמגיעים לתמונות אם בכלל, ואם בכלל התמונות הן אותנטיות, (שאגב במקרה כזה הבן אדם לא קיים בעיניי יותר) לכן זה קל לאנשים להגיד מה שהדחף מאותת, ממש כמו שאוסקר וויילד אמר, וזה נכון לשני משתתפי הצ׳אט/שיחה/מפגש. במפגש כבר מתחילים להרגיש לרוב בפער בין השיחה הוירטואלית למציאות.
אולי לחלקנו זה נראה טריוויאלי שבלי תמונה לא נפגשים, ואולי זה טבעי לומר ״לא״, והסקרנות הבלתי פוסקת מי מהצד השני, לעומת זאת לאחרים אלו אינן פעולות קלות כלל. כאשר עובדים על כך ומיישמים זאת מרגישים הרבה יותר טוב, יותר שלמים, יותר נאמנים לעצמנו ויותר נינוחים וקלים עם עצמנו. גם אם בהתחלה זה נראה ומרגיש קשה, התרגול עוזר ומקליל.
התחלתי לכתוב בסה״כ במטרה להבהיר לעצמי ואולי לאחרים, שאפשר גם להימנע מטעויות ולא חייבים ללמוד כל דבר, ישנם דברים שפשוט לא שווה ללמוד:)