פה ושם

בין קשקוש לקשקוש, שיחה לשיחה, מצאתי את עצמי נקלע לשיחות עם שולטים, הייתי רוצה להגיד שמגוונים, אך זה יהיה שקר.

יזמתי שיחות וחלק הסתיימו מאוד מהר. ישנם כאלה שכבר התייאשו או אולי הם מופתעים שפונים אליהם? 

וכאלה שבוחנים אם תצא להם תועלת מכך ואז עוזבים.

אחדים נואשים ויהיו מוכנים להרבה מעבר למה שרצית, באופן פרדוקסלי זו גם הסיבה שכבר לא באלך. 

אז נכון, אני במיעוט כאן שמתעניין בגברים, אבל האם מעצם היותי מיעוט, אני בעצם גוזר על עצמי את מלאכת הריצוי, סיפוק וחשיבה על האחר? 

או שמא הריצוי הוא שגורם לי לסיפוק ובעצם אני לוקה באגואיזם ואי היכולת לדחות סיפוקים?

הכל מרגיש לי מסובך, להבין, לחכות, להיות צמא לשינוי. האם זה באמת מסובך? לא חושב שזה קל אבל גם לא מאוד מורכב, מה שמורכב פה זה המחשבות ודפוסי החשיבה שלמדנו עם השנים והם אלה שעושים את הבלאגן.