|
|
|
הייתי צוללת עכשיו למים
הכי, הכי עמוקים
לא לשמוע כלום
לא לשמוע כלום
הייתי צוללת עכשיו ימים
ימים, ימים ארוכים
לא לדעת כלום
לא לדעת כלום
הייתי צוללת וצוללת
עד שהייתי שוכחת הכל,
והייתי מביאה איתי קצת חול
וזה הכל אהובי, זה הכל
הייתי צוללת עכשיו אלייך
כל החיים
לא אכפת לי כלום
לא אכפת לי כלום
הייתי שומעת אותך קורא לי
ממעמקים
הייתי צוללת וצוללת
עד שהייתי נוגעת בכל
והייתי מביאה איתי קצת חול
וזה הכל אהובי, זה הכל
אם היינו ילדים,
אתה היית מושך לי בצמה
ואני הייתי בוכה
אם היינו ילדים,
היית מספר לי כל הלילה
סודות מתחת לשמיכה
אם היינו ילדים,
היית מרים לי את החצאית ונוגע
ואני הייתי מסמיקה
אם היינו ילדים,
אתה היית רופא, ואני הייתי חולה
וכל הכאבים היו עוברים בנשיקה
אם היינו ילדים,
היית חורט עלי לב
והייתי מדממת לנצח
שיר מתנגן ברקע.
ידיים מעבירות אותי מאחד לשני מהר, במעגלים.
המוזיקה עוצרת ומישהו קורע ממני שכבה. כולם שמחים, מריעים לו.
המוזיקה חוזרת לנגן. גם הידיים ממשיכות. נוגעות, ממששות אותי, מועכות. מנסות להרגיש מה יש בי, בפנים.
הם תולשים שכבה, ועוד אחת, כל אחד בתורו. קורעים בברוטאליות, בוחנים בעיניים רעבות.
המבט שלהם מאוכזב, כשהם מגלים עוד שכבה, מתחת.
הם מעבירים אותי הלאה, לבא בתור.
המשחק ממשיך
כל מה שאתה זורע
נובט בי, וגדל
אני מרגישה שורשים חופרים בי
מחפשים דרך להעמיק פנימה, להיאחז
אני מרגישה גבעולים צומחים מעלה
מבקשים סדק לפרוץ, ולטפס
הזרעים שלך משגשגים בתוכי
כל מה שאתה שותל בי -
מלבלב
את השעון שלי
אני מכוונת
לפי קצב הפעימות שלך
לפעמים הוא מרשה לי לחגוג עצמאות
אָז לָקַחְתִּי סַכִּין-מִטְבָּח וְנִסִּיתִי לְקַרְצֵף אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
וְהַסַּכִּין הָיְתָה חַדָּה עַד-כְּאֵב.
רַק אֶתְמוֹל הִשְׁחִיזוּ אוֹתָהּ.
וּבְכָל זֹאת.
וְאִגְרַפְתִּי גַּרְזֶן וְהָלַמְתִּי בַּקִּיר, אַךְ הִפְסַקְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד.
אֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַדּוּעַ עָלָה לְפֶתַע עַל דַּעְתִּי,
שֶׁהַקִּיר עָלוּלִּפּוֹל, אֲבָל הַכֶּתֶם בְּכָלזֹאת יִשָּׁאֵר.
אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר
איך אני יכולה להרגיש עלובה
כשאתה משתין עלי
במבט מלא אהבה
