סִימוּלָאקְרָה

בין הדפים שלי אני מייבשת זכרונות שלנו
ושולפת אותם כשאתה רחוק

הוא מכופף אותי על הברכיים שלו
ומעניש אותי על כל המעשים הרעים שאי פעם עשיתי 

שאף אחד 
אף פעם 
לא טרח לראות

למה את לא מחייכת? 
(הוא בסך הכל זרק לך מחמאה)

למה את לא מחייכת? 
(הוא כולה העביר לטיפה)

למה את לא מחייכת? 
(תראי מה לבשת, ברור שזו היתה הזמנה)

למה את לא מחייכת?
(הוא קנה לך משקה, את היית בחובה)

למה את לא מחייכת?
(התנגדת סתם כי את אוהבת את זה רע)

למה את לא מחייכת?
(ברוך שעשה אותך, אישה)

אנחנו כל כך קרובים
שכבר איבדנו את שדה הראיה

וכשאני מביטה בך
אתה מראה לי שהעתיד
במרחק נגיעה

ויש לנו עוד כל כך הרבה דברים להספיק.
הלוואי ונחיה לנצח

תבואי אליו לפעמים

הוא נרגע כשאת פה.

יש לו דרכים משונות,

את אוהבת אותו

בכל פעם שאני רוצה לספר לו משהו

הוא מבקש שאתפשט

כדי שיוכל להקשיב לכולי

לפעמים אני עוצמת עיניים
וחושבת
שאם אני לא רואה את העולם
הוא לא קיים

לפעמים אתה מטאטא אותי מתחת לשטיח
ודורך עלי חזק
שלא אשכח
שאני קיימת

אתה נותן לי אצבע
ואני רוצה את כל הגוף
ואת כל המילים ואת כל המחשבות 
ואת השתיקות
ואת השנאות והאהבות
ואת החולשות 
ואת החלומות
ואת התקוות ואת האכזבות
ואת כל הבקרים ואת כל הלילות
ואת כל השניות שביניהם