היה לו חיבוק חזק כזה. לופת.
לא חיבוק דרדלה עדין, אלא מהסוג של החיבוקים המוחצים. אלה שמוציאים את כל האויר מהגוף, מפוקקים עצמות ומשאירים סימנים על העור.
חיבוק שניתן, ונלקח, כאילו החיים תלויים בו.
הוא היה לי נעים ומכאיב באותה המידה. הרגשתי גם מוגנת וגם מותקפת, אף פעם לא ידעתי להחליט מה יותר.
ואהבתי את זה. אהבתי להיות עטופה בו. אהבתי שככל שמחץ אותי יותר לתוכו, כך שמעתי חזק יותר את פעימות הלב שלו.
זה הרגיע אותי. השתיק את כל הרעשים שהיו לי בחיים. ובראש.
אמרתי לו שלא יפסיק לחבק. שכך אני רוצה להיות. לנצח, בתוכו.
ואז נפרדנו לתקופה. דברים קרו אצלי, דברים קרו אצלו. כל מיני נסיבות שלא איפשרו להיפגש. ולא יכולתי לשאת את זה.
הרגשתי חשופה, בלי המעטפת שלו. בלי הזרועות המגוננות שלו. הייתי תלושה, כמו שקית מתנופפת ברוח נעה ונדה בלי כיוון.
ביום שנפגשנו שוב, קפצתי ישר לתוך הידיים שלו, בבכי מטורף. התחננתי שלא ישחרר אותי עוד. לעולם.
הוא חייך אלי, ניגב את הדמעות, תפס אותי חזק חזק, אסף אותי אליו, הידק והידק את הזרועות שלו סביבי, בלחץ מתגבר והולך, עוד ועוד, עד שהרגשתי איך אני נבלעת בו, נשאבת לתוך הגוף שלו פנימה, כולי.
מאז אני כאן, בתוכו. ונעים לי.
להיות עטופה בו ככה נותן לי ביטחון. ושקט.
לפעמים אני קצת מתגעגעת למגע של הזרועות שלו עלי. לתחושה המוחצת הזו.
ברגעים כאלה אני מחבקת את עצמי, חזק חזק, הכי חזק שאני יכולה. מחבקת ומקשיבה ללב שלו. מבפנים אני שומעת אותו קרוב יותר
