יש לקוחות תכלס, אלה שבאים לתקתק עבודה. גומרים הולכים. איתם הכי קל. קצת מציצות, קצת דוגי, קצת גניחות, אצבע ברקטום והם מתפוצצים לי על הפנים, מבסוטים עד הגג.
יש את הלקוחות שמחפשים הכלה ואוזן קשבת. אני קוראת להם לקוחות בבלת.
עם הבבלתים הזיון תמיד מרוח, מלא הפסקות, כי הם בעיקר עסוקים בלזיין לי את השכל על האשה, הילדים, על המשכנתא, על הבוס המתעלל. הזיון איתם מעייף כמו הסיפורים שלהם. איטי, משעמם, ותמיד במסיונרית, כי הם רוצים להסתכל לי בעיניים כשהם גומרים. זה נותן להם תחושה שבאמת אכפת לי.
ויש סוג אחד מאוד מסוים, סוג שלא מגיע כמעט אף פעם. הצופים.
הם אוהבים לשמור על מרחק, בהתחלה.
מבקשים רק להסתכל.
הם מבקשים שאתפשט מולם. ושאגע.
הם בוחנים אותי מכף רגל ועד ראש, מתעכבים על כל איבר. העיניים שלהם לא זזות ממני, והמבט הזה שלהם עליי, הוא גורם לי להיות נוכחת. מודעת.
קורים דברים מעניינים, כשהגוף והראש מתחברים תחת עין בוחנת.
פתאום אני שמה לב לכל שאיפה. לכל נשיפה. להחזקה של הגוף. התנועות שלי, הן מתארכות, משתהות. הופכות שלמות יותר. המגע שלי בעצמי, הוא אחר. הוא מתכוון. אני מרגישה את דפיקות הלב מתפשטות לי בורידים, מרגישה פעימות בעיניים, באוזניים, בקצות האצבעות, בכוס. מרגישה את הזיעה ניגרת מכל נקבובית, את הרוק, נאסף מחלל הפה ומחליק במורד הגרון, לאט.
וככל שאני יותר מתקלפת, ומתגלה בפניהם, הם מצמצמים אלי מרחק. המבט שלהם הולך ומתפקס. הולך וסוגר עלי. חושף אותי. הם מחפשים לראות את הבפנוכו שלי, את הלשד.
ואני, מתמסרת למבט הבוחן הזה שלהם.
הופכת מופקרת יותר, נזקקת יותר. ככל שהם יותר מתקרבים, אני יותר נפתחת.
הם אוהבים לראות אותי גומרת, הצופים. כי שם, בדיוק שם, הבפנים והבחוץ שלי הופכים אחד. שם הם רואים אותי. את האמת שלי. בזום אין.
הצופים הם הסוג האהוב עלי.
גם הזין שלהם, הוא תמיד הזין הכי יפה
