יש משהו במערבולת שמצריך ממך לפעול נגד כל האינסטינקטים שלך, לא להילחם, לא לבעוט, לא להיבהל, רק לקחת נשימה עמוקה ככל האפשר ולשחרר.
הן כולן ידעו חוץ ממני.
הלכו, נשארו, חזרו, התאהבו, נשבר להן הלב,
בכנות זה לא באמת מעניין אותי, וגם זו לא הפואנטה.
אני קיוויתי, רציתי, התפללתי, ייחלתי אבל לא ידעתי.
נסחפתי עמוק מידי, נקלעתי למערבולת של מחשבות, פחדים, חוסר ביטחון.
הרגשתי מותקפת, מוקפת, מאויימת וככל שבעטתי יותר חזק, ככה התעייפתי מהר יותר, ככל שניסיתי להרים את הראש למעלה, ככה נגמר לי האוויר, ככל שנאבקתי בסחרור ככה שקעתי עמוק יותר.
ואז שמעתי ״מה את עושה יא מפגרת? תשחררי״
אז לקחתי נשימה עמוקה ככל שיכולתי ושחררתי.
בסוף המערבולת חיכתה לי כף יד שמשכה אותי לחיבוק הכי חם, מנחם, אוהב ומגן שיש.
כולן ידעו חוץ ממני,
ולמעשה, טוב שלא ידעתי, ככה למדתי להעריך, למחול, להביע חרטה, להבין ולשנות.
