The Tempest

אחד החסרונות הבולטים שלי הוא שאין אצלי אמצע, אין איזור אפור. אני נעה מקיצון לקיצון במהירות האור. 

מצד אחד - אני רוצה שגרה משעממת, בית בפריפריה עם חצר גדולה, ילדים מתרוצצים בחצר בזמן שאני מכינה ארוחת צהריים עם פיג׳מה ב300 שקל מדלתא מוכתמת מאקונומיקה ומשרה שמוציאה ממני את הפקידה/מורה שבי.

אני רוצה שלווה ושקט פנימי.  

מצד שני - אני רוצה דירת גג במרכז תל אביב, לעשות סמים מכל סוג ולחגוג יום אחרי לילה, כוסאומו הכסף, כוסאומו שעון ביולוגי, להחליף גבר באישה, לצרף אישה לגבר, לשבור מיטות, חלונות, קירות ולהירדם בין לבין בגורדון עם קרח מתחת לצוואר. 

אני רוצה שהרעש לא יפסיק, שיתגבר ככל שהרעש בראש שלי מתגבר. 

מצד אחד - אני רוצה שהוא ילטף אותי, יעטוף אותי קרוב, ינשק לי את הידיים כשהוא נוהג וילחש לי כמה שאני יפה כשאני מתאפרת ומתלבשת.

מצד שני - אני רוצה לחכות לו על הברכיים בזמן שהוא מתקלח, אחרי ימים ארוכים שלא נפגשנו, שיסתור לי, שיירק עליי וימרח את כולי ברוק של גרון עמוק אחרי אין ספור השתנקויות והתחננות של הגוף שלי שייתן לי רגע הפוגה, שיזיין לי את כל החורים ויכניס לפה שלי 2 אצבעות מלאות בזרע תוך כדי אנאלי אלים ויגיד לי ״שששש שרמוטה, את צריכה שפיך בפה כדי להירגע? הנה״ וידחוף את האצבעות קצת יותר עמוק ואז יגיד לי שאני הכי יפה כשאני מתחננת.

אני ד״ר ג׳קיל, אני מיסטר הייד 

אבל ברגעים צלולים ממש אני רוצה להיות ד״ר הייד, במקום טוב כזה באמצע. 

נ.ב - האמצע יכול להיות גם בינו לבינה, נראה לי ששם אמצא את כל השקט והרעש שאני מחפשת.  

מי נדמה לך שאת כשאת כותבת בזאת זחיחות שאני לא אתן את כל מה שאת חושבת שאת מסוגלת?

מי את שתעלי טקסט אחרי טקסט אחרי טקסט בחוסר התחשבות מוחלט בלב שלי או שלו? 

זאת לא אהבה, זאת תלותיות, אובססיביות חולנית ואם התנאים היו אחרים היית מתקדמת הלאה מזמן. 

ההבדל בין ה״אהבה״ שלך ואהבה שלי, זה שאני למדתי לשחרר, ומעכשיו את על הזין שלי. 

לא שהתרגשתי ממך יותר מידי קודם כן? את פשוט חוצה את כל הגבולות ומישהו צריך לתת לך סטירה מצלצלת, לא מהסוג שעושה לך טוב, כדי שפעם אחת ולתמיד תניחי לאנשים לחיות את החיים שלהם בשלווה. 

זהו, רק הייתי צריכה להקיא את זה החוצה אחרי חודשים של שתיקה. 

אני אוהבת לילות איתך. 

אני אוהבת ימים איתך. 

אני אוהבת חיים איתך. 

אתמול סידרתי את הבית, וכהרגלנו, הוצאתי ערימות של כביסה והייתה שם חולצה לבנה אחת עם כיתוב ״אמת״ לבן נודפת מהריח שלך. 

מצאתי את עצמי כמעט מסרבת לשחרר אותה, רק רציתי להסניף אותה עוד עד שתבוא כבר, עד שארגיש את הידיים שלך על הלחיים שלי וזה בכלל לא משנה אם בליטוף או סטירה, העיקר להרגיש את חום הגוף שלך. 

אני אוהבת שאתה מאזן אותי ואני מאזנת אותך, לפעמים שנינו יוצאים לגמרי מאיזון וזה הכי כיף, כי גם אם זה טוב וגם אם זה רע זה גורם לי להבין כמה אני רוצה אותך בחיים שלי. 

לא רגילה, לא צריכה, לא זקוקה. רוצה. 

רוצה לעמוד איתך מתחת לחופה, רוצה שתהיה אבא לילדים שלי, רוצה שתהיה אדוני, רוצה איתך שמחות ורגעים עצובים. 

בעיקר, רוצה שתבוא כבר הביתה. 

אני מתלטבת בין דאון מהיממה האחרונה, שיפוטיות עצמית קשה וחוסר יכולת לשחרר את העבר שלי.

בעצם, אולי זה שילוב של שלושתם, וזה שלב ממש מוקדם ביום להאכיל את עצמי סרטים.

אני לא יודעת איך לאזן את הרגשות שלי, איך לא לשפוט את עצמי כל הפאקינג זמן לכף חובה, איך להפסיק להתבחבש בתוך הראש שלי על הדברים שנפגעתי מהם או שאיכזבו אותי וזה לא משנה בכלל אם האצבע מופנית כלפיי או כלפיי מישהו אחר.

המכונת כביסה הזאת דופקת לי את המוח, ואני עושה לה עבודה קלה במיוחד. אני מאכילה את האובססיות שלי, את הפחדים שלי. אני פותחת את כל הפצעים בלב שלי ומחטטת בהם עד שאני מתפרצת בבכי או פוצחת בריב, אבל מעל הכל, אני לא מדברת.

אני לא אומרת מה מפריע לי או על איזה נקודות זה יושב לי, אני בטוחה שאנשים אחרים יכולים לעשות עבורי סגירות מעגל שאני אמורה לעשות עם עצמי, ולצד השני, אין שום קשר לזה.

זאת המכונת כביסה שלי, ורק אני יכולה לכבות אותה.

אז היום לא הצלחתי לכבות אותה, הרגשות שלי מעורבים ומתערבבים לי אחד עם השני, כמו כביסה לבנה עם גרב אדומה,

אבל לפחות ורוד מחמיא לי.

הדימיון שלו מתחיל לרוץ כמו פילם בקולנוע, 24 פריימים בשניה.

סיפור שלם שמתפצל ל14,000,605 תרחישים כמו ד"ר סטריינג' במלחמת האינסוף, כשרק תרחיש אחד הוא המנצח.

הוא מתחיל לשלוח לי רמזים לתסריט המעוות שמתחולל לו בראש, מכוון אותי לשעה מדוייקת, לפרטי לבוש, למה שהוא מצפה ממני בזמן שהולך ומתקרב. אני חייבת להודות שאלו זמנים שאני קצת חוששת, כי אני יודעת שאין סיכוי שאני אדע למה לצפות.

ואז הוא שולח לי תמונה עם פתק בכתב היד שלי שמזכיר לי שאחת הסיבות שאני אוהבת אותו זה "כי איתו אני באמת רוצה להיות נשלטת, לשחרר את השליטה ולרצות אותו", המשפט הזה היה לי מונח בראש כל היום ותהיתי עם עצמי כמה הוא נכון באמת, כמה אני באמת מתכוונת לזה, כמה אני באמת מתכווננת לזה.

אני מפחדת מהחושך, אבל עבורו זה פרט שולי שלא מונע ממנו להוביל אותי בעיניים מכוסות וידיים קשורות לבסיס נטוש בשעות הדמדומים.

אני יכולה לספר לכם שעות על איך הוא קשר אותי לאחד הקירות, הצליף בי עד שלא הצלחתי להחזיק את הדמעות, זיין לי את הגרון עד שנגמר לי האוויר ואז עוד קצת, סטירות, יריקות, חדירה כפולה, אנאלי שגרם לי לחוויה חוץ גופית על אמת ועל החולצה שהתלבשה לי על הראש בזמן שהוא שופך עליי מים, אבל זה לא הפואנטה.

הפואנטה היא שלמרות שפחדתי פחד מוות מהחושך שהתחיל לעטוף אותי סמכתי עליו מספיק שישמור עליי,

למרות שאני זוכרת מספר מצומצם של פעמים שכאב לי ככה, בכל פעם שהתקפלתי, לקחתי נשימה עמוקה וחזרתי למקום.

הפואנטה היא שבאמת התכוונתי לזה שאני רוצה לשחרר שליטה, שנשלטת זה הדבר שהכי מוציא אותי מאיזור הנוחות שלי אבל באותה נשימה גורם לי להרגיש שאני בדיוק במקום שאני אמורה להיות בו.

אני אף פעם לא יודעת לקבל את הדברים הטובים.

אני תמיד מזלזלת בהם, לא מאמינה בהם ויודעת שעוד רגע הם ייעלמו והכאב המוכר שלי יחזור לתפוס את המקום שלו.

אני עכשיו מתחילה להבין שאני בסך הכל מפחדת.

מפחדת לקבל את הטוב כי אני כל כך רגילה לכאב שלי, לא אשקר, אני גם אוהבת להתבוסס בו לא מעט.

האיזור נוחות שלי הוא להתלונן על זה שרע לי ושלא מבינים אותי ושאף אחד לא צעד בנעליי ולכן אינו יכול לשפוט,

ומכאן הטעות, כי למרות התחושות האיומות שלי, אף אחד לא שופט אותי, מנסים להושיט לי יד שמגיעה עם ביקורת בונה קשה מנשוא אבל זו הדרך היחידה שלי לצאת מהבוץ שאני מתפלשת בו כבר יותר מידי שנים.

אני מנסה להבין כשהוא מסביר לי שבשביל להיות נשלטת אני צריכה לשלוט קודם בעצמי ורק כשאני במקום הזה אני יכולה להגיש לו אותי.

שהכאב שאני מרגישה עכשיו הוא לא הכאב המוכר אלא כאב חדש, של גדילה, ושאני לא צריכה לפחד ממנו אלא לחבק אותו חזק.

להאמין בו מספיק כדי לדעת שהוא לא העבר שלי, שגרם לי להתחבא מתחת לבלטות אלא עתיד, שיגרום לי לצמוח מבין הסדקים וכשהוא יוריד אותי לרצפה, אני ארגיש הכי שלמה שיש, הכי טובה שיש.

אז אני מתחילה לקבל את הדברים הטובים והקטנים שאני מקבלת בדרך וכשיגיעו הדברים הגדולים כבר אהיה עם ידיים פתוחות לרווחה כדי להאמין שהטוב הזה אשכרה מגיע לי.

״קומי להכין לי קפה״

״אבל מלך המתים המהלכים על דרקון״

״קפה״. 

הכי קל שיש. 

קחי את הגוף שלך, ככה כמו שאת כשאת מסתכלת על עצמך במראה, עם כל הפגמים הישנים והחדשים שאת מוצאת בכל הצצה.  

קחי גם את כל הטראומות שלך, אלו שלא דיברת עליהם כל חייך, אלו שלא הבנת בכלל שהם טראומות ואלו שקרו כל כך הרבה אז לתייג אותם כ״טראומות״ נראה לך אובר רייטד.  

קחי את כל הפחדים, את השליטה שאת חושבת שיש לך, את באחיזה שלך בחיים, במציאות ותגישי לו בשתי ידיים פתוחות, ראש מורכן וכשאת על הברכיים. 

תני לו לקלף אותך לאט. עור, גידים, שרירים, עד שתישארי רק עצב חשוף אחד גדול. 

בהתחלה בכל פעם שהוא יגע בך תקפצי, תתנגדי, תתרעמי, תתחצפי ותחשפי שיניים כמו הכלבה שאת חושבת שאת.

ואז ברגע, בלי שתשימי לב, יתחיל לכאוב פחות, יתחיל להיות נעים, פתאום תרגישי שייכת למשהו, למישהו, לעצמך. ובפעם הבאה שהוא יניח את היד על הלחי שלך את תתרפקי עליה כמו הכלבה שאת באמת. 

די פשוט בסה״כ, לקחת את כל מה שאת שונאת בעצמך ולתת למישהו אחר לשחק עם הקוביה ההונגרית שאת שאף פעם לא הצלחת למצוא לה פיתרון, למצוא דרך לעבוד על פגמי אופי דרך זה, להאמין בלב שלם שהבן אדם הזה הוא הנכון למשימה וגם כשהוא מוריד אותך לגובה הבלטות, הוא עדיין מרים אותך הכי גבוה שאפשר.

ושיזכור תמיד להזכיר לך, שאף אחד לא יכול להציל אותך מעצמך חוץ ממך. 

עכשיו זה בדיוק הזמן הזה ביום שאתה שולח לי תמונות מהשולחן ילדים, אחרי שהפכו אותך לנשלט מסיבת תה עם קשת בשיער, סיכות צבעוניות ולק בציפורניים. 

אל תשכח גם להוסיף: ״אל תראי אותי ככה, קרעתי אותם בכדורגל״. 

ואז נספור את השעות עד שתחזור הביתה. 

עד שאני אצלול לחיבוק שלך. 

יש בלגנים,

ואני צריכה אותך עכשיו כמו נרקומנית

צריכה את המילים שלך אצלי, ישר לאף

מסודרות לי בשורות על השולחן, שיט. 

השיגעון הזה הוא בטח בגללי,

וככה זה אצלי מאז שאני זוכרת את עצמי. 

יש רצונות טובים בתשלומים עוד ממזמן

אבל היצר הוא משלם מהר ובמזומן. 

אני צריכה שתזרום לי בוורידים

בלי רעשים ברקע כבר לא אכפת לי מה אומרים. 

תן לי רק לדעת שאתה איתי פה גם,

תגלגל עיניים ותגיד ״כן בדיוק ככה, זה מושלם״ 

הכל רץ כמו סרט נע, כזה מהיר

ותמונה על המסך דואגת להזכיר 

שאני אוהבת אותך עכשיו מקיר לקיר

כל כך אוהבת שאנ׳לא טורחת להסתיר.