אני מתלטבת בין דאון מהיממה האחרונה, שיפוטיות עצמית קשה וחוסר יכולת לשחרר את העבר שלי.
בעצם, אולי זה שילוב של שלושתם, וזה שלב ממש מוקדם ביום להאכיל את עצמי סרטים.
אני לא יודעת איך לאזן את הרגשות שלי, איך לא לשפוט את עצמי כל הפאקינג זמן לכף חובה, איך להפסיק להתבחבש בתוך הראש שלי על הדברים שנפגעתי מהם או שאיכזבו אותי וזה לא משנה בכלל אם האצבע מופנית כלפיי או כלפיי מישהו אחר.
המכונת כביסה הזאת דופקת לי את המוח, ואני עושה לה עבודה קלה במיוחד. אני מאכילה את האובססיות שלי, את הפחדים שלי. אני פותחת את כל הפצעים בלב שלי ומחטטת בהם עד שאני מתפרצת בבכי או פוצחת בריב, אבל מעל הכל, אני לא מדברת.
אני לא אומרת מה מפריע לי או על איזה נקודות זה יושב לי, אני בטוחה שאנשים אחרים יכולים לעשות עבורי סגירות מעגל שאני אמורה לעשות עם עצמי, ולצד השני, אין שום קשר לזה.
זאת המכונת כביסה שלי, ורק אני יכולה לכבות אותה.
אז היום לא הצלחתי לכבות אותה, הרגשות שלי מעורבים ומתערבבים לי אחד עם השני, כמו כביסה לבנה עם גרב אדומה,
אבל לפחות ורוד מחמיא לי.
