הדימיון שלו מתחיל לרוץ כמו פילם בקולנוע, 24 פריימים בשניה.
סיפור שלם שמתפצל ל14,000,605 תרחישים כמו ד"ר סטריינג' במלחמת האינסוף, כשרק תרחיש אחד הוא המנצח.
הוא מתחיל לשלוח לי רמזים לתסריט המעוות שמתחולל לו בראש, מכוון אותי לשעה מדוייקת, לפרטי לבוש, למה שהוא מצפה ממני בזמן שהולך ומתקרב. אני חייבת להודות שאלו זמנים שאני קצת חוששת, כי אני יודעת שאין סיכוי שאני אדע למה לצפות.
ואז הוא שולח לי תמונה עם פתק בכתב היד שלי שמזכיר לי שאחת הסיבות שאני אוהבת אותו זה "כי איתו אני באמת רוצה להיות נשלטת, לשחרר את השליטה ולרצות אותו", המשפט הזה היה לי מונח בראש כל היום ותהיתי עם עצמי כמה הוא נכון באמת, כמה אני באמת מתכוונת לזה, כמה אני באמת מתכווננת לזה.
אני מפחדת מהחושך, אבל עבורו זה פרט שולי שלא מונע ממנו להוביל אותי בעיניים מכוסות וידיים קשורות לבסיס נטוש בשעות הדמדומים.
אני יכולה לספר לכם שעות על איך הוא קשר אותי לאחד הקירות, הצליף בי עד שלא הצלחתי להחזיק את הדמעות, זיין לי את הגרון עד שנגמר לי האוויר ואז עוד קצת, סטירות, יריקות, חדירה כפולה, אנאלי שגרם לי לחוויה חוץ גופית על אמת ועל החולצה שהתלבשה לי על הראש בזמן שהוא שופך עליי מים, אבל זה לא הפואנטה.
הפואנטה היא שלמרות שפחדתי פחד מוות מהחושך שהתחיל לעטוף אותי סמכתי עליו מספיק שישמור עליי,
למרות שאני זוכרת מספר מצומצם של פעמים שכאב לי ככה, בכל פעם שהתקפלתי, לקחתי נשימה עמוקה וחזרתי למקום.
הפואנטה היא שבאמת התכוונתי לזה שאני רוצה לשחרר שליטה, שנשלטת זה הדבר שהכי מוציא אותי מאיזור הנוחות שלי אבל באותה נשימה גורם לי להרגיש שאני בדיוק במקום שאני אמורה להיות בו.