אני אף פעם לא יודעת לקבל את הדברים הטובים.
אני תמיד מזלזלת בהם, לא מאמינה בהם ויודעת שעוד רגע הם ייעלמו והכאב המוכר שלי יחזור לתפוס את המקום שלו.
אני עכשיו מתחילה להבין שאני בסך הכל מפחדת.
מפחדת לקבל את הטוב כי אני כל כך רגילה לכאב שלי, לא אשקר, אני גם אוהבת להתבוסס בו לא מעט.
האיזור נוחות שלי הוא להתלונן על זה שרע לי ושלא מבינים אותי ושאף אחד לא צעד בנעליי ולכן אינו יכול לשפוט,
ומכאן הטעות, כי למרות התחושות האיומות שלי, אף אחד לא שופט אותי, מנסים להושיט לי יד שמגיעה עם ביקורת בונה קשה מנשוא אבל זו הדרך היחידה שלי לצאת מהבוץ שאני מתפלשת בו כבר יותר מידי שנים.
אני מנסה להבין כשהוא מסביר לי שבשביל להיות נשלטת אני צריכה לשלוט קודם בעצמי ורק כשאני במקום הזה אני יכולה להגיש לו אותי.
שהכאב שאני מרגישה עכשיו הוא לא הכאב המוכר אלא כאב חדש, של גדילה, ושאני לא צריכה לפחד ממנו אלא לחבק אותו חזק.
להאמין בו מספיק כדי לדעת שהוא לא העבר שלי, שגרם לי להתחבא מתחת לבלטות אלא עתיד, שיגרום לי לצמוח מבין הסדקים וכשהוא יוריד אותי לרצפה, אני ארגיש הכי שלמה שיש, הכי טובה שיש.
אז אני מתחילה לקבל את הדברים הטובים והקטנים שאני מקבלת בדרך וכשיגיעו הדברים הגדולים כבר אהיה עם ידיים פתוחות לרווחה כדי להאמין שהטוב הזה אשכרה מגיע לי.