הכי קל שיש.
קחי את הגוף שלך, ככה כמו שאת כשאת מסתכלת על עצמך במראה, עם כל הפגמים הישנים והחדשים שאת מוצאת בכל הצצה.
קחי גם את כל הטראומות שלך, אלו שלא דיברת עליהם כל חייך, אלו שלא הבנת בכלל שהם טראומות ואלו שקרו כל כך הרבה אז לתייג אותם כ״טראומות״ נראה לך אובר רייטד.
קחי את כל הפחדים, את השליטה שאת חושבת שיש לך, את באחיזה שלך בחיים, במציאות ותגישי לו בשתי ידיים פתוחות, ראש מורכן וכשאת על הברכיים.
תני לו לקלף אותך לאט. עור, גידים, שרירים, עד שתישארי רק עצב חשוף אחד גדול.
בהתחלה בכל פעם שהוא יגע בך תקפצי, תתנגדי, תתרעמי, תתחצפי ותחשפי שיניים כמו הכלבה שאת חושבת שאת.
ואז ברגע, בלי שתשימי לב, יתחיל לכאוב פחות, יתחיל להיות נעים, פתאום תרגישי שייכת למשהו, למישהו, לעצמך. ובפעם הבאה שהוא יניח את היד על הלחי שלך את תתרפקי עליה כמו הכלבה שאת באמת.
די פשוט בסה״כ, לקחת את כל מה שאת שונאת בעצמך ולתת למישהו אחר לשחק עם הקוביה ההונגרית שאת שאף פעם לא הצלחת למצוא לה פיתרון, למצוא דרך לעבוד על פגמי אופי דרך זה, להאמין בלב שלם שהבן אדם הזה הוא הנכון למשימה וגם כשהוא מוריד אותך לגובה הבלטות, הוא עדיין מרים אותך הכי גבוה שאפשר.
ושיזכור תמיד להזכיר לך, שאף אחד לא יכול להציל אותך מעצמך חוץ ממך.
