אחד החסרונות הבולטים שלי הוא שאין אצלי אמצע, אין איזור אפור. אני נעה מקיצון לקיצון במהירות האור.
מצד אחד - אני רוצה שגרה משעממת, בית בפריפריה עם חצר גדולה, ילדים מתרוצצים בחצר בזמן שאני מכינה ארוחת צהריים עם פיג׳מה ב300 שקל מדלתא מוכתמת מאקונומיקה ומשרה שמוציאה ממני את הפקידה/מורה שבי.
אני רוצה שלווה ושקט פנימי.
מצד שני - אני רוצה דירת גג במרכז תל אביב, לעשות סמים מכל סוג ולחגוג יום אחרי לילה, כוסאומו הכסף, כוסאומו שעון ביולוגי, להחליף גבר באישה, לצרף אישה לגבר, לשבור מיטות, חלונות, קירות ולהירדם בין לבין בגורדון עם קרח מתחת לצוואר.
אני רוצה שהרעש לא יפסיק, שיתגבר ככל שהרעש בראש שלי מתגבר.
מצד אחד - אני רוצה שהוא ילטף אותי, יעטוף אותי קרוב, ינשק לי את הידיים כשהוא נוהג וילחש לי כמה שאני יפה כשאני מתאפרת ומתלבשת.
מצד שני - אני רוצה לחכות לו על הברכיים בזמן שהוא מתקלח, אחרי ימים ארוכים שלא נפגשנו, שיסתור לי, שיירק עליי וימרח את כולי ברוק של גרון עמוק אחרי אין ספור השתנקויות והתחננות של הגוף שלי שייתן לי רגע הפוגה, שיזיין לי את כל החורים ויכניס לפה שלי 2 אצבעות מלאות בזרע תוך כדי אנאלי אלים ויגיד לי ״שששש שרמוטה, את צריכה שפיך בפה כדי להירגע? הנה״ וידחוף את האצבעות קצת יותר עמוק ואז יגיד לי שאני הכי יפה כשאני מתחננת.
אני ד״ר ג׳קיל, אני מיסטר הייד
אבל ברגעים צלולים ממש אני רוצה להיות ד״ר הייד, במקום טוב כזה באמצע.
נ.ב - האמצע יכול להיות גם בינו לבינה, נראה לי ששם אמצא את כל השקט והרעש שאני מחפשת.
