בא לי להיות בבית.
לא זה שאני נמצאת בו עכשיו.
בבית שלי, איפה שיש כלב שמקשקש עם הטוסיק, שמכינים קפה שחור מר כמו החיים, שרבים בו על שיערות במקלחת והקרש של האסלה, ושעושים בו אהבה עם ״רדי על הברכיים״ ו״כן אדוני״.
בא לי לחשוב על מה להכין לארוחת צהריים במקום מה אני עושה עם החיים שלי.
בא לי חיבוק שירגיע אותי באמת, מבפנים.
אני יודעת שזה זמני, שזה עניין של תהליך, אבל כוח הסבל הנפשי שלי הוא על גבול הלא קיים.
אני לא יודעת להתמודד, אני לא יודעת להילחם.
אני יודעת לעצור, לקחת שלושה צעדים איטיים אחורה, להסתובב ולדפוק את הספרינט של החיים שלי. ועכשיו, אין לי יותר לאן לברוח, יותר נכון, אני לא רוצה יותר לברוח, אז לפני שאני מתחילה להתמודד, אני נלחמת בעצמי, מלחמות קטנות כאלה של ״קומי מהמיטה״, ״אל תתנחמי באוכל״, ״אל תתנחמי בפייסל״ ו״אל תתנחמי בסתם סקס״.
וזה קשה, קשה לי לומר לא לכל הפיתויים האלה שחגים לי מעל הראש במעגלים אבל רק לעכשיו, רק להרגע, רק להיום ומחר יהיה יותר טוב, גם אם אני יודעת שמחר לא יהיה יותר טוב.
אני יודעת שבוקר אחד אני אקום ואגיד לעצמי ״וואי, איזה קטע, היום כואב לי פחות מאתמול״.
עד אז אני אפנטז על הבית ועל החיבוק.
הגיע הזמן להרוויח את עצמי ביושר.
#שמונהחודשים
