סאלו

בשעה האחרונה לעבודה הג'ינס כבר לוחץ מדי במפשעה שלי.
אני סוגר קצוות פתוחים אחרונים, מתאם כמה משימות עתידיות ומסתכל בשעון יותר מדי פעמים.
חושב על השעות האלה שעברו עליי ואיך הן עברו עליו.
אני חושב עליו. על איך הוא נראה כשעזבתי אותו על המיטה שלי. גוף רזה ובהיר על סדין לבן ומתוח ורק הרצועה השחורה של הקולר מכתימה את הלובן. הקולר הכבד סביב הצוואר הדק, רק מדגיש את השיער הקצוץ, את האגוזיות של העיניים, את הפגיעות של העור ומעל ומתחת לרצועה השחורה הקשה. 

מתחת לקולר המתוח, העור החלק כמעט ושיער כהה מציץ רק מבית השחי המתוח שלו. בית השחי המתוח בשבילי. מתוח בשביל האזיקים שלי שכובלים את שתי הידיים שלו לראש המיטה. לא גבוה מדי כדי שלא יהיה נזק לכתף, לא נמוך מדי כדי שלא יהיה נוח. כשהוא ניסה להתנגד אמרתי שעוד מילה אחת וגם את הכריות אני אקח, לא רק את הבגדים. זה סתם לו את הפה. 

את הפה הורוד שלו עם השפתיים המלאות שלו והלשון החצופה הזאת. הפה שביקש לדעת מתי אחזור ולא שכח להוסיף - מהר, במחויבות, אבל גם במבוכה - "אדוני". הוא לא אמר את המילה הזאת בקול עד היום. 

מתי האדון יחזור? זה מה שאתה רוצה לדעת? 

ההנהון המהוסס הזה.. ואחריו המלמול "כ-כן אדוני". 

העיניים היפות שלו מתרחבות בהפתעה כשאני תופס לו את הביצים מבעד לתחתונים השחורים שהרשיתי לו להשאיר עליו. תופס ולוחץ. הוא מיילל יללה גבוהה ומבוהלת גם כשאני משחרר ממש מהר. אני מחייך אליו את החצי חיוך שמגיע ליללה יפה כזאת.

האדון שלך יחזור בזמן הנכון. כי כל זמן שאני אחליט הוא הזמן הנכון. 

הפה הפעור ענה משהו אבל העיניים המהופנטות כבר אמרו כל מה שעניין אותי לשמוע.

באצבע אחת הפשלתי את התחתון כדי לראות אם הוא גילח בדיוק כמו שאמרתי לו בהתכתבות. ואם הפלאג יושב נכון. 

ילד טוב.

יותר מדי מתלוננים על הנוער של היום, חשבתי כשנעלתי את הדלת מאחורי. הנה, כולה בן 19 אבל מאד ממושמע. מאד רוצה ללמוד. מוכן להשתמש בראש. לקחת סיכונים.

לא מעט סיכונים.

אני כבר כמעט בבית.