מראה מראה שעל הקיר

זהו. אין פואנטה.

הרגע הזה בו אני מתארגנת לבילוי ומרגישה לאט לאט את התעוררות החיה.. 

איפור, בגדים, שיער, תכשיטים; תחושה של סינרגיה בין הפנים לחוץ מתעוררת ואוחזת בי כדיבוק. רק ברגעים הללו אני ניראת לי מדוייקת להפליא. שלמה ומושלמת. אני גאה ביצירה שלי. ביצירה שאני. 

ברכב, בדרך לבילוי, המוסיקה שלי מתנגנת ברקע ואני מתבוננת בעיני החיה מבעד למראה. אני מזהה אותה לפי המבט החודר והשלו, הנשימות האיטיות, החיוך הקטן השובב המסתתר מאחורי שפתיים חתומות.

אני מהנהנת לה כאילו מאשרת לה לצאת החוצה הערב ולעוף מהנאה. 

מאותו הרגע ועד הבוקר למחרת, כמעט ואינני זוכרת דבר. נמחק לי.. הזכרונות שלי כלואים אצלה. כאילו שייכים לה, לא לי. 

שתיים אנחנו, בגוף אחד. לומדות לחיות במקביל למרות הפערים, הסתירות והמלחמות. מאפשרות ולעיתים מונעות. משחררות ולרגעים תופסות בחזקה. אחת דואגת ואחת שובבה. 

וטוב שכך :)

הכי קרוב לרצפה שהיה לי בזמן האחרון 😞

מתגעגעת לשקט שלי...

חוקים לא חלים עלי. תן לי כאלה ואעשה בדיוק ההיפך. הגירוד שאני חשה בגוף למשמע "את לא תעשי" כאילו מאותת שתיכף יגיעו בעיטות ומאבקים. המוח מגיע לרתיחה מ 0 ל 100 בשניה (ליטרלי שורף לי הראש) ובשלב הזה איבדת אותי, איבדתי את עצמי ורק משתוללת ויורה לכל כיוון. 

די כבר עם ההגבלות הללו 😫😭 התעייפתי כבר להלחם בהם. מרדנית חסרת שליטה שאני 🤦🏻‍♀️

להכניס סוסת פרא לסגר, נו באמת..

אף אחד לא יגיד לי לא לצאת לרוץ!

עכשיו מוכנה לסגר 😊

"די.." מצליחה למלמל בקול מוחלש ובריחוף "זהו.. אני לא יכולה עוד.." בתוך סחרחורת של שקט וריק, מנסה לתקשר איתו "בבקשה, אל תעשה לי את זה.." -שמעתי שהוא פתח את ערכת החשמל וידעתי שלא אעמוד בזה. ברגעים כאלה אני שוכחת שיש לי מילת ביטחון.

"מה קרה שרון?" שאל. הגוף רועד. בלבול ופחד אימתני שטרם פגשתי בעבר עוטפים אותי "אני מפחדת שאני אדפק מזה 😫" ופרץ של בכי בלתי נשלט פשוט זרם מנשמתי..
והוא, כיאה לו, מכיר אותי. הוא לא צריך את מילת הביטחון כדי לזהות מתי אני מגיעה לקצה גבול היכולת שלי.
הוא עזב את הערכה, מיהר לגשת אלי, הרים אותי חסרת הכוחות והמייללת בבכי, התיישב על הספה, הניח אותי על ברכיו, הצמיד אותי לחזה שלו, ליטף את ראשי וגופי, הצמיד את ראשו לראשי ולחש לי באוזן "ששש.. אני כאן והכל בסדר. לא יקרה לך שום דבר רע. אני שומר עליך"
מבולבלת, מתייפחת ודומעת על חזהו "אתה לא מבין בכלל 😭 אני חושבת שנידפקתי 😭😭"
"למה את אומרת את זה? מה קרה? תשתפי אותי בבקשה"
איך אסביר לו.. לעצמי אני מפחדת לומר בקול.
"😭 ראיתי שדונים 😭😭😭" צחוק קטן הבליח לי וקטע את בכי התמרורים.
"שדונים? מה זאת אומרת?"
"ראיתי שדונים 😭😭😭 שחורים 😭 עם זנב וכנפיים 😭😭 הם יצאו ממני וקיפצו להם כאילו רוקדים לעברי 😭😭😭 נידפקתי!!!! 😭😭😭"
הוא צוחק. ואני איתו- צוחקת ובוכה.
"שרון, היה לנו סשן ארוך ואת היית במקום מאוד מאוד נמוך וזה בסדר. היית בספייס. היית בעולם אחר. אני שמתי לב שלפרקים נעלמת ולא היית כאן בכלל".

"כן! בדיוק ברגעים האלה, כשהגוף שלי היה זרוק וברפיון מלא, שם ראיתי את השדונים. וראיתי גם את השמים והכוכבים 😭😭😭 הרגשתי שנדפקתי 😭 ובגלל זה פחדתי שתעשה לי חשמל.. הרגשתי שלא אעמוד בזה ופחדתי שאדפק ואצטרך מכאן אישפוז 😭😭😭" בוכה וצוחקת כלא מאמינה שמוציאה את המילים הללו מהפה שלי.
הוא צוחק ומרגיע: "זה היה סשן קשה מאוד ולא פשוט, ואת שרון היית מדהימה והתמסרת. ונכון, הבאתי אותך למקום מאוד נמוך, אבל אני גם ארים אותך. את לא תשארי שם. את לא לבד. אני איתך ולא הולך לשום מקום" שולח את ידו לשמיכה המונחת לצידו ומכסה אותי. ממשיך לחבוק אותי אליו ולחמם את גופי עם ידיו החזקות, הנותנות לי תחושת ביטחון. הוא שואל אותי על השדונים- מתעניין בצורה שלהם, בצבע ומה בדיוק הם עשו שם. הוא עיבד איתי את החוויה שלי וגילינו שהיא היתה דווקא חיובית ומגניבה. לאט לאט אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי ואת תחושת הפחד מחליפה תחושת אופוריה. פאק, ראיתי שדונים!!! 😃🤩

סשנים הם חלק בלתי נפרד מעולם הבדס"מ ומטרת העל שלנו זה להגיע לספייס. אך עלינו לזכור שזה יכול להיות גם מאוד מסוכן ואפל. יש חשיבות גבוהה לקיום תקשורת, לאפטר קייר ולבחירת הפרטנר. עליו להיות אחראי, קשוב, רגיש, רצוי בעל ניסיון והכי חשוב- שהביטחון שלי יהיה נר לרגליו!

אז זה השדון החצוף שראיתי. ולא, לא איבדתי את השפיות 🤪 לפחות לבינתיים :)

חודש צומילדת לי 🥳🥳🥳🥳🥳

כבר שנים שאני חוגגת יומולדת במשך שבוע שלם. יום אחד לא מספיק לי להכיל את המעמד, ובטח שלא לחגוג עם ערמת החברים האהובים והקרובים אלי. 

מי זה הפראייר שהחליט שצריך לחגוג רק יום אחד? 

השנה זו חגיגה כפולה לכן החלטתי שחוגגת חודש 😃

אני משנה קידומת 🤩

על פניו אמורה להתבאס.. בכל זאת- 40. אבל לא. לא אני! אני מרגישה מעולה וגאה בשרון שהפכתי להיות: מתאמנת בהתמדה. אוכלת בריא. מטופלת (כפרה על טלי שלי). דואגת שהסביבה שלי תהיה בנויה מאנשים איכותיים וחיוביים. תורמת את חלקי לחברה. מחנכת את הילד שלי באופן ראוי ונהנת מהפירות. בחרתי בעבודה שאני קמה אליה עם תשוקה ורעב ומפוצצת באנרגיות בזכות זה. בחרתי לגור בבית עם אור ואנרגיות מטורפות. דואגת לשמור על אורח חיים מאוזן ועובדת מאוד קשה בשביל זה. 

שום דבר לא קרה בחיי במקרה או במזל. שום דרך לא נסללה בפני ובטח שלא גדלתי במקום בטוח ומאושר. אך בזכות כך למדתי שעלי לדאוג לעצמי ולעתיד שלי. אני לא מכירה את המילה "לוותר" וכך מחנכת את ילדי. מבחינתי, אם ההיא יכולה להראות כך, אם ההוא יכול להשיג את זה, אם אלה הגיעו לאן שהגיעו- אין שום סיבה אני לא יכולה!!!

העתיד שלנו נמצא אך ורק בידיים שלנו, בבחירות שלנו ובפעולות שאנחנו נוקטים. תשאפו גבוה! תשאפו להיות מאושרים בכל היבט. אל תתעצלו! תעבדו קשה! אין דרך אחרת..

*אין זה אומר שאין לי קשיים. יש לי כמו לכולם. יש גם ימים פחות נעימים. נותנת מקום גם לזה עם ידיעה מוחלטת שבסוף זה יעבור. 

אז בנימה אופטימית זו, מאחלת לעצמי להמשיך בדרכי. מאחלת לאנושות כולה להיות טובה יותר ❤

תחגגו את החיים! תחגגו את ההישגים שלכם! תחגגו עם החברים שאתם אוהבים והם אתכם! 

"כשהחיים שלך מלאי אתגרים ומייצרים רעשים קיצוניים, מה הפלא שאת מצליחה להגיע לשקט רק בדרך קיצונית"

טלי,

אז אחרי ההרצאה המדהימה שלו והשינויים הקטנים שכבר לקחתי על עצמי, הגיע הזמן לחפור באמת.. 

זה יהיה הכיפור שלי- מחשבות וחשבון נפש 😊 

כי השנה הזו הולכת להיות אפילו טובה יותר מקודמתה ❤

אין לי צל של ספק 😎

מקבלת שיחה. חיכיתי לה מאתמול.. כבר שבועיים שאנחנו במשא ומתן. אני לא זזה מהדרישות שלי. הוא מכיר אותי. הוא יודע שהוא יכול להמשיך לשנות את מודל השכר עוד 20 פעם- אסכים לחזור לעבוד אצלו בתנאי שאקבל בדיוק מה שדרשתי מלכתחילה..

לפני חצי שנה הוא פיטר אותי. איך לא?! שנתיים וחצי שהוא מתחנן שאעבוד בשיטה אחרת ואני עקשנית, לא מוכנה. מסבירה לו שהוא טועה. לא מבינה בכלל כיצד הוא לא קולט שבדרך שהוא מבקש ממני לעבוד, לא אצליח לסגור עיסקאות והחברה שלו תתמוטט! "את לא נותנת לי לנהל אותך!" שמעתי שנתיים "אתה מוזמן לפטר אותי" ניגנתי שנתיים. "הדרך שאתה מבקש לא הגיונית ולא תביא עיסקאות לטווח הקצר". ושלא תתבלבלו, התוצאות שלי היו מטורפות! הוא (הבעלים) ושני מנהלי המכירות שהיו לפני לא הצליחו להגיע להישגים שלי- העלתי את מחיר המוצר, בזכות הכישורים הבין אישיים שלי יצרתי שיתופי פעולה רבים שהניבו עיסקאות קלות, חדרתי לכל התאגידים הגדולים שהוא בעצמו לא הצליח לבד ועשיתי רעש מטורף בענף כאשר המוצר שלי בן שנתיים בלבד והמתחרים החזקים שלי קיימים 30 שנה!

כבר 3 חודשים שהוא מחזר אחרי. מתנצל. אומר שהבין שעשה את טעות חייו (נסחף קצת :). שצדקתי לאורך כל הדרך. שלא מאמין ששחרר אותי. שעבר תהליך, הבין היכן טעה. שאם אני לא מרוצה במקום החדש יש לי לאן לחזור. ולא, לא הייתי מרוצה במקום החדש. אבל לא אקל עליו.

צלצול בטלפון:

"שרון?"

"כן ××××"

הרגת אותי.. אבל אני מת על זה! את יודעת מדוע?"

מדוע ××××?"

"מפני שאני יודע שבדיוק כפי שאת משגעת אותי ומתעקשת איתי, לא זזה מטר ולא מרפה עד שתקבלי את מבוקשך, כך את עושה גם עם הלקוחות. את סוסת פרא שרון ואני ניסיתי לביית אותך.. סוס פרא לא מבייתים, צריך לדעת כיצד לרכב עליהם.. אני צריך לתת לך לעשות את שלך מבלי להפריע ולקלקל.

שלחתי לך חוזה למייל. כל מה שביקשת רשום שם. תעברי עליו ותיראי אם לא חסר משהו. תודיעי מחר למנהל שלך שאת מתפטרת ויאללה יש לך עיסקאות לטפל בהם"

מתה מפחד. עדיין חוששת שמה שהיה עלול לחזור אבל אתן לו הזדמנות. אתן לעצמי הזדמנות.. יחד עם זאת אני גאה בעצמי. גאה שהתעקשתי על הדרך שלי גם כשהייתי היחידה אל מול כולם ועל אף שידעתי שאני עלולה לשלם מחיר כבד. לא מרשה לעצמי לצהול משמחה עדיין עד שארגיש מספיק בטוחה במקום שלי. 

אני יודעת שאני סוסת פרא... כל ההישגים שלי בחיים הם רק בזכות זה. 

אילו ×××× רק היה יודע כמה סוסת הפרא הזו עייפה מההשתוללות הזו, מהדהירה.. כמה היא רוצה שיאלפו אותה, ירתקו אותה לאדמה ויעזרו לה להרגע ולהרפות..

או כמו שהוא אמר- מישהו שידע לרכב עלי...

מאחלת לעצמי בהצלחה בדרכי החדשה (ישנה) 

ויאלה, תתרגשי, מותר לך. שיחקת אותה :)