כשהייתי בערך בן ארבע, ביליתי הרבה אצל סבתא שלי. ההורים עבדו, והסבתא שמרה. הנכד הראשון, הסבתא עדיין צעירה, סיפור מוכר…
אהבתי את סבתא שלי, אבל זה לא הסיפור. סבתא גידלה פלפלים סודניים בגינה הקטנה שלה. פלפלים קטנים ואדומים, יפים כמעט (יותר) מכל פרח שאני מכיר. קטנים ומרושעים. הוקסמתי מהם. קטפתי כמה לקחת לסבתא, וערמתי בכף היד הקטנה. אבל רגע לפני, עצרתי לפשתן (כן! אז לא השתנתי, פישתנתי).
סבתא שלי ודודה ראו אותי מהמרפסת. הן אמרו שזה היה הדבר הכי מצחיק שהן ראו בחיים. ילד קטן מקפץ עם הבולבול בחוץ, פלפלונים אדומים מושלכים לכל עבר…
שנים אחר כך הן צחקו על זה. כשקיבלתי דרגות, כשסיימתי תואר, כשהתחתנתי, זה תמיד היה הסיפור. תראו לאן הגיע הליצן עם הזין האדום.
כשסבתא שלי גססה מסרטן הלבלב, בבית החולים, הזכרתי לה את זה. אפילו אז היא התפוצצה מצחוק.
גם לי יש גינה קטנה היום, וגם לי יש שיח קטן של סודניים. חטפתי אחד מהמשתלה. לפני שעתיים קטפתי לי כמה לייבוש. נגמר הקיץ ואלו האחרונים. הגשם יהרוס אותם.
ושוב פישתנתי בתום לב מתחת לאיזה עץ רענן.
מעניין אם יש עולם הבא, כי אם יש, סבתא שלי נקרעת עכשיו מצחוק על הנכד הבכור ׳והמוצלח׳ שלה. בורח לה פיפי כזה שתכף ירד מבול על כולנו. תוציאו מטריות עכשיו!
יש אנשים שאף פעם לא לומדים..
מה מורחים על זה כדי שירגע? אני לא זוכר מה היא מרחה לי אז, איזה קרם לחות. אני כבר חצי שעה עם הפרמשתק מתחת לזרם מים קרים, וכל פעם שאני יוצא לשנייה אני מיד חוזר לזרם.
קר לי, ואני עייף ועצוב. אני רוצה לחזור לקרוא מול התנור. איך זה עובר?
הרבה שטח פנים, הרבה חיכוך, הרבה כאב
