כל פעם שאנחנו נפגשות אני מנסה להעריך שוב את הרגשות שלי כלפייך.
עכשיו, אני מרגישה שיחסי הכוחות סוף סוף התאזנו. זה לקח רק ארבע שנים, מהרגע ההוא שהסתכלתי עלייך ולא יידעתי למה אני לא מצליחה להפסיק. רק בדיעבד הבנתי שאם הייתי יכולה הייתי נופלת לרגלייך באותו הרגע.
אבל לא הבנתי, אז הפכנו לחברות. זה לקח זמן אבל העולם דרש שנהיה באותו המקום יום יום, והלב שלי דרש ממני לתת לך כל מה שאת צריכה. בסוף אני עזבתי, ונסעתי רחוק, ורק שם הבנתי כמה אני רוצה להעביר את היד בתלתלים המדהימים שלך, כמה הייתי רוצה שתאהבי אותי כמו שאני אהבתי אותך. אבל פחדתי מעצמי, ופחדתי לאבד את מה שכן היה לנו - חברות, אמון, תמיכה מרחוק. אנחנו נפגשות פעם בכמה זמן, לפעמים עם עוד אנשים אבל בדרך ככל לבד. אני נזכרת בלילה ההוא שיצאנו כל החבר'ה ובסוף הלילה ישנתי איתך בחדר, שיכורה ומאושרת.
את לא יודעת ולא תדעי, אם זה תלוי בי, את כל מה שכתבתי כאן. אחרי יותר משנתיים עם קצת יותר מרחק, אני כבר לא מרגישה את הכמיהה הבלתי נשלטת אלייך. זה לא היה עובד בכל מקרה, אנחנו שונות מדי ומחפשות דברים אחרים (או ככה לפחות אמרתי לעצמי). אבל תמיד כשאני רואה אותך יחזור לי החיוך, תמיד אני ארגיש את הריפרוף הזה בלב כשתשומת הלב שלך תופנה אלי, שתבקשי את חברתי, כשתצחקי והתלתלים שלך יקפצו מצד לצד.
אהבתי אותך ככה, ומזל שזה עבר. עכשיו אני אוהבת אותך אחרת.