באופן פרדוקסלי למדי.

מצאתי טיוטה בבלוג מלפני שלוש שנים, אבל כל מה שהיה בה זה הכותרת.

אז החלטתי להשאיר אותה. It seems fitting.

אני פה, ואני חיה. השתנו הרבה דברים מאז הפעם האחרונה שכתבתי, אבל התחושה של החיות היא כנראה החזקה שבהן.

אני לא יודעת להסביר את השוני. או יותר נכון - אני יודעת בתוך תוכי אבל לא רוצה לכתוב אותו במילים.

אבל בחודשים האחרונים התשוקה שלי התגברה. לחיות, להנות, לכאוב. אני לא יודעת מה מהם יותר.

זה כמו משהו נפשי, אבל גם מאוד פיזי. אני מרגישה את זה בעצמות שלי. הגוף שלי במעין מערבולת, ואני מחפשת לצאת ממנה - מאוד הייתי רוצה שזה יהיה מלמעלה, בחלק השקט, אבל אני מפחדת שבסוף זה יהיה מהצד, וזה יהיה כואב ואלים - ולא בדרך שאני כל כך רוצה.

אעדכן.

התחלתי להסתובב בטוויטר לאחרונה ונתקלתי בציוץ על מישהו שמנגן בגיטרה ידיד נפש ומיד אחריו אצלך בעולם ואיכשהו פתאום נזכרתי בכמה לא הבנתי כל הנערות שלי איך אנשים שרים את שני השירים האלה בלי להרגיש סתירה ונכנסתי ליוטיוב ושמעתי את הקול של אביתר בנאי מלטף אותי וחשבתי על זה והבנתי שזה שני צדדים של אותו מטבע גם אם כששרנו את זה בבני עקיבא מסביב למדורה לא הבנו את זה ואם פעם חשבתי שאולי יש צד יותר שמושך אותי יותר חזק היום שני השירים האלה מעבירים בי צמרמורת והלוואי והייתי מבינה במוזיקה ויכולה לעשות מהם מאשאפ זה בטח היה להיט אבל אני מבינה רק במילים אז זה מה שיצא:

יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחְמָן מְשךְ עַבְדָךְ אֶל רְצונָךְ

כל הלילה היינו תחת כישוף

מַהֵר, אָהוּב, כִי בָא מועֵד וְחָנֵנִי כִימֵי עולָם

תני לי מקום אצלך בעולם

רְפָא נָא לָהּ בְהַרְאות לָהּ נעַם זִיוָךְ אָז תִתְחֵזֵק וְתִתְרַפֵא

זה אני מנגן לך מנגן לך ניגון

מַחְמָד לִבִי חוּשָה נָא, וְאַל תִתְעַלָם

האם אתה יודע שאיני טובה לך?

למדתי לאבד אותך, אך איני מסוגלת

קרעתי חולצתי כדי לעצור את דימומך

את דבר לא עוצר את עזיבתך

שקט בבואי הביתה ואני לבדי

אוכל לשקר, להגיד שאני אוהבת את זה כך, אוהבת את זה כך

אוכל לשקר, להגיד שאני אוהבת את זה כך, אוהבת את זה כך

האם אינך יודע כבר מספיק?

רק אפגע בך אם תרשה לי

תקרא לי ידידה אך שמור אותי קרובה

ואקרא לך כשהמסיבה נגמרה

שקט בבואי הביתה ואני לבדי

ואוכל לשקר, להגיד שאני אוהבת את זה כך, אוהבת את זה כך

כן, אוכל לשקר, להגיד שאני אוהבת את זה כך, אוהבת את זה כך

אך לעיתים אין דבר טוב יותר

ברגע ששנינו נאמר מילות פרידה

פשוט נעזוב את זה כך

תן לי לעזוב אותך

שקט בבואי הביתה ואני לבדי

ואוכל לשקר, להגיד שאני אוהבת את זה כך, אוהבת את זה כך

כן, אוכל לשקר, להגיד שאני אוהבת את זה כך, אוהבת את זה כך

כל פעם שאנחנו נפגשות אני מנסה להעריך שוב את הרגשות שלי כלפייך.

עכשיו, אני מרגישה שיחסי הכוחות סוף סוף התאזנו. זה לקח רק ארבע שנים, מהרגע ההוא שהסתכלתי עלייך ולא יידעתי למה אני לא מצליחה להפסיק. רק בדיעבד הבנתי שאם הייתי יכולה הייתי נופלת לרגלייך באותו הרגע. 

אבל לא הבנתי, אז הפכנו לחברות. זה לקח זמן אבל העולם דרש שנהיה באותו המקום יום יום, והלב שלי דרש ממני לתת לך כל מה שאת צריכה. בסוף אני עזבתי, ונסעתי רחוק, ורק שם הבנתי כמה אני רוצה להעביר את היד בתלתלים המדהימים שלך, כמה הייתי רוצה שתאהבי אותי כמו שאני אהבתי אותך. אבל פחדתי מעצמי, ופחדתי לאבד את מה שכן היה לנו - חברות, אמון, תמיכה מרחוק. אנחנו נפגשות פעם בכמה זמן, לפעמים עם עוד אנשים אבל בדרך ככל לבד. אני נזכרת בלילה ההוא שיצאנו כל החבר'ה ובסוף הלילה ישנתי איתך בחדר, שיכורה ומאושרת.

את לא יודעת ולא תדעי, אם זה תלוי בי, את כל מה שכתבתי כאן. אחרי יותר משנתיים עם קצת יותר מרחק, אני כבר לא מרגישה את הכמיהה הבלתי נשלטת אלייך. זה לא היה עובד בכל מקרה, אנחנו שונות מדי ומחפשות דברים אחרים (או ככה לפחות אמרתי לעצמי). אבל תמיד כשאני רואה אותך יחזור לי החיוך, תמיד אני ארגיש את הריפרוף הזה בלב כשתשומת הלב שלך תופנה אלי, שתבקשי את חברתי, כשתצחקי והתלתלים שלך יקפצו מצד לצד.

אהבתי אותך ככה, ומזל שזה עבר. עכשיו אני אוהבת אותך אחרת.

זה לא שאני מתביישת במי שאני או במה שאני. אולי אני קצת מתביישת בגוף שלי אבל זה נראה לי עניין קצת אחר.

פשוט לפעמים, לא ממש מתחשק לי להראות את עצמי למישהו זר, להיפתח ככה. באינטרנט הכל נחמד ויפה, הוירטואליות מקלה על המבוכה והביישנות, אבל בעולם האמיתי קשה לי לדמיין את עצמי במשהו חד פעמי או חסר משמעות.

החלום שלי הוא מישהו או מישהי שיהיו החצי השני שלי מכל הבחינות, שהרצונות והמאווים יהיו משלימים, כולל מהבחינה המינית. אבל אני לא רוצה רק את זה. אני רוצה שזה יהיה יחד עם הכל, ואני לא מצליחה להבין איך אני יכולה למצוא משהו כזה, מישהו כזה, מישהי כזו.

מרגיש לי כאילו כל הקהילה הזו מבוססת על המיניות ועל הפתיחות שבה, ואני לגמרי לגמרי תומכת ומקבלת ואני חושבת שזה נהדר ונפלא. אבל ניסיתי את זה קצת, וזה לא ממש בשבילי. בטח יקפוץ האחד שיגיד "את פשוט לא הכרת את האנשים הנכונים, יש המון אנשים שמתנהגים אחרת". אולי אנחנו פשוט יותר שקטים, נותנים לאנשים הצבעוניים והבוטים יותר לקחת את הפרונט. מעדיפים את הצללים ואת הפינה שלנו עם השקט והפרטיות.

פונים אלי לפעמים ורוצים להכיר, אבל איך אפשר להכיר אדם דו מימדי, דרך אותיות? ואם כבר מכירים, כל כך קשה להסתכל מעבר לשכבה החיצונית.... 

לאחרונה בן דוד שלי החרדי התארס, ואולי אני קצת מקנאה בו. על הפשטות הזו בבחירת בת הזוג, על המנהגים הברורים שכולם הולכים לפיהם, הנורמה. אבל אני הכי לא "נורמלית" מהצד השני, לא מצאתי אף פעם את התבנית שלי, בשום מקום. ואני לגמרי בסדר עם זה. אז מה עושים מכאן?

זה לא ממש השבוע שלי. בכיתי כמה פעמים. בעיקר סתם, אבל גם לא.

לפעמים אני לא יודעת למה אני עושה את זה, למה אני מנסה להעמיד פנים. ואז אני מנערת את הראש וממשיכה הלאה, כי עדיין לא איבדתי תקווה, לא לגמרי.

אחת הפעמים בהן בכיתי השבוע הייתה מול הרופאה שלי. לא אלאה כאן בכתיבה, אבל היא העמידה אותי במצב שבו הייתי צריכה להסתכל לעצמי בעיניים. היא הצביעה לי על כל מה שאני לא רוצה לראות בעצמי, בפנים ובחוץ.

אני לא יודעת מה יקרה בהמשך. קשה לי לדמיין מה יהיה השלב הבא בחיים שלי. להחזיק את הראש מעל המים בכאן ועכשיו, תופס כרגע את כל תשומת הלב שלי.

בשעה 6 וחצי בבוקר ביום רביעי ישבתי באוטובוס ודמיינתי מה היה קורה אם לא הייתי עוד. קצת הבהלתי אפילו את עצמי. אז הגברתי את המוזיקה והמשכתי הלאה. אם האוזניים יכאבו יותר, אולי הכאב שבלב ידעך קצת.

בוא איתי היום מלאך שלי,

ללמוד לנשום פשוט כמו הגלים מעבר לנהר.

גוף בגוף תקח אותי איתך אל המקום שבו אני שלך ואין לנו דבר,

מעבר לנהר.

אני מעשנת באופן דיי קבוע כבר כמעט שנה. לא הרבה מאוד, בערך חפיסה בשבוע-שבועיים. כשהלכתי לעשות בדיקות והאחות שאלה עם אני מעשנת ועניתי לה שבערך אחת בממוצע ליום, היא צחקה ולא ממש האמינה לי. לפני כמה זמן פגשתי את המפקדת שהייתה לי רוב השירות וישבנו ודיברנו קצת. כשהצעתי לה לצאת איתי לסגיריה היא הייתה בהלם. אני ילדה טובה, לא עישנתי אפילו סיגריה אחת עד גיל 20. זה הגעיל אותי. 

איך הגעתי לזה? פשוט החלטה, אני מניחה. עבדתי במקום כמה חודשים וכבר התחלתי להתרגל לשגרה, לחברים. הייתה חבורה די נחמדה ויצאנו כמה פעמים ביחד. אחת הייתה מביאה קצת חומר לגלגל בדרך כלל אבל בין לבין היינו מדליקים גם סיגריות. פעם אחת בדרך חשבתי על זה שלא נעים לי לבקש כל הזמן מאחרים אז קניתי חפיסה. אחר כך התחלתי לעשן איתם גם בהפסקות בעבודה - רק בעבודה. אבל אז כמה אנשים עזבו והחבורה התמוססה אבל הסיגריה נשארה.

 אתמול ישבתי וניסיתי לחשוב כמה חפיסות של סיגריות קניתי בחודש האחרון. אני חושבת שאתמול התחלתי את הרביעית מאז פסח. הייתי אחרי העבודה ועייפה, די בטוחה שנראית מאוד חרא. נכנסתי לקיוסק ליד הבית שלי והמוכר ביקש ממני תעודה. זה לא קרה לי הרבה זמן. כשהוצאתי את הרישיון הוא היה נראה קצת מפודח, אבל אפילו לא היה לי כוח להגיד "זה בסדר, אני יודעת שיש לי בייבי פייס". נראה לי זה הלחיים.

השאלה הטובה יותר היא לא איך, אלא למה. אז הרהרתי בזה בזמן האחרון ונראה לי שהבנתי. למה אנשים לא מעשנים, למה אני פעם לא עישנתי? כי זה רע, זה מסוכן, זה יכול להרוג אותך - זה הרג את סבא שלי, לעזאזל. אבל, וזאת כנראה הנקודה החשובה - לא אכפת לי. לפחות לא בשלב הזה. אני לא רואה את העתיד שלי, אז למה שיהיה אכפת לי מה יקרה בו? בעצם הבחירה שלי להדליק את הסיגריה אני לוקחת החלטה קטנה שהיא שלי לגמרי. לא נובעת משום גורם חיצוני אחר, לא גלגול של בחירה שלי או של ההורים שלי או של החיים שאני בוחרת לחיות. 

וכן, אולי הבחירה הזאת רעה בשבילי. היא בוודאות פוגעת בי לטווח הרחוק. אבל אני כבר יודעת הרי שיש בי צד קצת מזוכיסטי, אז אולי יש פה קשר. אני ממש לא בטוחה שזה רעיון טוב להאכיל את השד הזה, אבל קשה לאנשים להפסיק עם דברים שעושים להם טוב, ובגלל שאני כזאת דפוקה אז כנראה שאצלי זה הפוך.

תמיד הרגשתי שונה מדי.

גדולה מדי, שקטה מדי, עם חוש הומור משונה ותחביבים מוזרים מדי.

תמיד הרגשתי בחוץ. הפעם היחידה שהרגשתי שאני ממש חלק ממשהו הייתה בצבא, ולמרות שאני עדיין בקשר עם רוב האנשים, אנחנו כבר לא קבוצה כמו פעם. חוץ מזה - בתיכון כולם היו חברים שלי, אבל לא הייתי חלק מאף קבוצה. אני זוכרת שבסיום י"ב הזמנתי כמה אנשים אלי הביתה לאיזה ערב אחד, וכולם אמרו כן, אבל ביומיים שלפני ביטלו כולם. 

יש לי חברים בלימודים, בעבודה. אבל אין לי חברים בבית.

זה כנראה משהו אצלי - קשה לי לשמור אנשים קרוב אלי.

הייתה לי חברה טובה אחת, אבל אחרי משבר ביננו לפני כמה שנים גם זה כבר לא ממש אותו הדבר.

לפני כמה חודשים חשבתי שמצאתי לי חבורה אחרת, אבל גם זה התמוסס מהר מאוד.

הלוואי והיו לי חברים שיכולתי לספר להם מה אני מרגישה.

זה כל כך כואב לי שהמקום היחיד שאני יכולה לדבר על הדברים האלה זה באנונימיות של האינטרנט.

אני מפחדת שבגלל שאין לי קשרים חברתיים טובים אני גם לא אצליח למצוא קשר רומנטי טוב.

לפעמים אני רוצה לצרוח לכרית, להוציא את כל הכעס על העולם הזה.

אני אוהבת לטייל, ותמיד שואלים אותי למה אני מטיילת לבד. הם חושבים שאני מתבודדת, אבל הם לא מבינים שאני פשוט בודדה.

יש שירים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב. שירים שמשמחים כשעצוב, ומרגיעים כשכועס, ומנחמים כשכואב.

מין קסם כזה, השירים שנוגעים לי עמוק בנפש, כך שלא משנה מה אני מרגישה הם יעזרו לי להתגבר קצת.

יש שירים שהמילים בהם משחקות אחת עם השניה בצורה כל כך הרמונית, שגורמות לי להשתוקק למשהו דומה.

ויש מנגינות שחקוקות לי על הלב, כמו צלקות שנרפאו ומוסיפות קצת אופי.