אז יצאתי החוצה.
וערמתי רגשות.
לכדי ערימה גדולה וענקית.
והייתי ממש נמוך.
על ידה.
רציתי לרדת אל המים.
להיות נימפאה צהובה.
לצוף כמו פרח מים.
אבל אני בכלל פרח יבשה.
פתאום רציתי להיות הכל.
רציתי להיות הכל.
כדי לא להיות אני.
ואז אבסורדים המון.
השתקפו על פני המים.
הבטתי אל שמים.
הן היו מכוסים בלוט.
אם רק מישהו יסיט.
הוא יראה אותן.
השמים שלי.
שחורים.
כל כך שחורים.
ואין שמש שתאיר.
וראיתי את המילים.
שתיתי אותן.
ונכנסתי שוב.
ספק רווי.
ספק צמא.
המון נקודות.
הנה עוד אחת.
ועוד. ועוד.
כמו נשקו לנעל אחת.
ונשרפו הנקודות.
אל תוך עצמן.
וידעתי אז.
הגיע הזמן.
טבילת האש.
של מישהו אחד.
ספק ילד.
ספק איש.
עמוס נקודות.
נקודות נקודות.
בנקודות קטנות.
נקודות טובות.
הלב.
נוכחתי לדעת.
חומר בעירה.
שישרף הלב.
על האש.
רק שתהיה שם.
ביקשתי.
שוב בלב.
מישהי אחת.
שתכאיב.
ותלטף.
תשפיל.
ותחבק.
לב.
על האש.
מישהי אחת.
מישהי.
שתדע לנפנף.
וזאת הייתה.
רשמתי לעצמי.
טבילת אש.
חלק ממני.
הנחתי כאן.
חלק. מוש,