לפני 4 שנים. 26 בינואר 2020 בשעה 9:16
הלב שלי,
הוא ארמון.
עם מלא מלא חדרים.
פעם לכל אחד נתתי להיכנס.
לעשות בליבי כבתוך שלו.
לא היה לי מפתח.
היום, אין כניסה.
רק לאנשים שיודעים לב מהו,
רק לחלק מהחדרים.
את, עדיין נכנסת,
באה ויוצאת.
קחי לך אמת,
כואבת ככל שתהיה.
אבל מזוקקת וטהורה.
כמו שאנחנו אוהבים.
אנחנו אוהבים.
וכל הקורות אז בלילות ההם,
הלא כתובים הם בין השורות,
בלי מילים, בלי אותיות,
בדמעות.
בספר דברי הימים החמים,
במגילת הֶסְתֶר.
קחי לך, שוב.
מפתחות אל הארמון שלי.
שְלִי מגפייך מעל רגלייך,
הילכי בעדינות.
את יודעת.
והלוואי,
יפתחו כל החדרים.
כמו אז.
מוש,
🚴🚴🚴🏿♀️ 🚴🏿♀️🚴🚴 🚴 🚴🏿♀️🚴🏿♀️
