לפעמים היו לה ימים כאלה, בלי חשק. בלי עניין.
לרוב זה חפף לתקופות יותר לחוצות שלה, בין אם זה בעבודה או בלימודים
ולפעמים בימים האלה שלה, אפילו שיש דברים שאני לא זז מהם במילימטר, הייתי נותן לה להיות.
לא לוחץ. צריך לדעת לקבל גם את זה.
חזרתי הביתה אחרי מבחן ארוך באוניברסיטה, מבחן מכריע גורלות.
קיבלתי ממנה נשיקה, היא יצאה למרפסת לקרוא ספר ואני הלכתי לסלון.
כשהתיישבתי בספה בסלון, היא לא קיבלה אותי כמו שהיא צריכה. כמו שהיא למדה.
לא הורידה לי את הנעליים, לא הכינה לי את כוס הקמפרי עם הסודה ופלח הלימון
ולא חיכה לי ג'וינט מגולגל ליד המאפרה. היא יודעת שזה מה שאני צריך בימים גורליים.
אחרי המתנה של כמה דקות, קראתי לה שתיגש אלי.
"מה מאמי שלי..?"
"את באמת שואלת?"
"נו מאמי, אתה יודע שאני עמוסה קצת בראש..."
"אני רואה שאת יושבת לך בסבבה במרפסת, קוראת ספר, רגועה מאוד."
"נכון, הקריאה מרגיעה אותי..."
התרוממתי אליה בתנועה מהירה, ביד שמאל אחזתי בגרונה וביד ימין סטרתי לה.
היא לא הבינה מאיפה זה הגיע. זה הפתיע אותה. היא לא הייתה מסוגלת לדבר. סטרתי לה פעם נוספת.
"אבל חשבתי ש.." היא התחילה לומר בקול חנוק ועיניים רטובות, הדמעות כאילו עומדות במקומן,
מחכות לרגע הנכון לפרוץ, לזלוג.
"חשבת שבגלל שאתמול נתתי לך להיות, את יכולה גם היום על דעת עצמך?" היא הנהנה.
הסתכלתי לה ישירות בעיניים בלי לומר מילה. והדמעות שלה החלו לזלוג. היא הכי יפה כשהיא בוכה...
"סליחה אדון שלי... טעיתי. אני יכולה לקבל אותך עכשיו? כאילו ממש ברגע זה נכנסת?"
"אני סולח לך כלבה יפה שלי, זה בדיוק מה שאני רוצה" תוך כדי שאני מנגב לה את הדמעות.
היא הורידה לי את הנעליים והגרביים, גלגלה לי ג'וינט הכינה לי את המשקה, הגישה לי אותו והלכה לחדר השינה.
לאחר כ-2 דקות היא ניגשה אליי, עירומה כולה עם השוט בידה.היא ירדה על ארבע, הורידה את ראשה במבט לרצפה
והרימה את השוט בשני ידיה, מופנה לכיווני... "מגיע לי עונש אדוני... רק אתה באמת מרגיע אותי..."