הקשר בין המילים הקשות והמחוספסות שהולכות להישמע ולהיקרא בעוד פחות מחמש שעות לבין הערב, רופף, כמעט לא קיים. מלבד במחשבותי העסוקות. כי הערב, הלילה, היה רך, רך כמו נוצה, רך כמו רגשות, רך כמו אינטימיות, כשכל כך קרובים, שצריך לחשוב על כל נגיעה, שלא תהיה גסה מדי. כל תנועה לא מחושבת תפגע, כל תזוזה ספונטנית עשוייה להכאיב.
סאטיר, אני מתנצל שנגעתי לך בתחת. אני מקנא בך, על הנעורים, על החופש, על הנשים שמסשנות אותך.
בעוד ארבע וחצי שעות אני במקום אחר לגמרי, מציג צדדים אחרים לגמרי. וכל הצדדים פועמים בי כל הזמן, גם כשאני שם, וגם כשאני כאן. וגם כשאני לא בשומקום.
אם הייתי מישו אחר והייתי מכיר אותי, ומתבונן ובוחן אותי, הייתי משחרר לבסוף, לאחר שהייתי דוחק בי עם חיוך מקסים, את האבחנה הבאה :
מתוק שלי. אתה כל כך מצפוני, כל כך כמה, כל כך צמא. אתה בעולם שהסטנדרטים בו הרבה יותר נמוכים. רוב האנשים מסתפקים בהרבה פחות. אתה מנסה, אתה משתדל... הכי הרבה בעולם. אתה נותן את עצמך בשיא הכנות והרצינות, בשביל אהבה, בשביל תשומת לב, בשביל כסף. בשביל כל דבר. אתה אפילו מחמיא לנהג האוטובוס על נסיעה שנהנית ממנה. אתה מצפה רגשית להכי הרבה, ושכלית להכי מעט, ומעריך כל פיסה של רוך שנוחתת בידיך הרעבות והחשופות והחשמליות. אתה בבעיה. אתה לעולם לא תהיה מאושר. הכי הרבה שאתה יכול להיות זה עצמך, לגמרי.
לאהוב את עצמך, כמו שאתה, כמו שאחרים ואחרות רואים אותך ואוהבים. ונכון שזה לא חוכמה, כי הם לא צריכים לחיות איתך כמוך, וכמוה. והיא, מה שהיא צריכה אתה נותן לה, לפעמים מעל ומעבר, ולפעמים רק מספיק. אבל אתה רק בנאדם, ואת המיטב שלך, וול, המיטב של כל אחד, של כל דבר, אי אפשר לקבל כל יום. אם זה היה כל יום, זה לא היה המיטב.
עדיין אתה דיל לא רע. אפילו שאתה עומד להיות בן 32, גיל מאוד מבוגר לכל הדעות. אתה לא מכיר הרבה בני 32. אתה מכיר כמה מבוגרים יותר, חכמים, מנוסים, רגישים ויודעים את התורה, וילדותיים ונזקקים עוד יותר ממך. אתה מרגיש שקסמיך אובדים. אתה מרגיש שהשפעתך מוגבלת. בעיקר על עצמך.
אתה רוצה להשיג את המקסימום. אתה רוצה להצליח למצוץ את העסיס, את הצוף, של כל הסיפור. אתה רוצה להיות אבא טוב, בן זוג טוב, חבר טוב, זמר, מוסיקאי, פארטי אנימל, מאהב, פרפורמר, משורר, מלחין, מעבד, הכל, הכל, הכל, הכי טוב. הכי טוב שאפשר. הכי טוב שאתה יכול. וכבר קיבלת יותר מדי פידבקים שהכי טוב שאתה יכול זה הכי טוב שאפשר. העבר ממלכד אותך. הציפיות מועכות אותך.
תירגע. תהנה מהנוף. תהנה מהלילה, תהנה מהבאסה, תהנה מהקנאה, ותהנה מהימים שחולפים. ההווה הוא נוסטלגיה אין דה מייקינג. וברור שהרבה יותר קל להינות בדיעבד, כשאתה מתגעגע.
אתה רוצה לחיות. אתה רוצה לחוות. ואתה חי, ואתה חווה. תהנה מזה, דן. תהנה מזה.
לפני 17 שנים. 25 ביולי 2007 בשעה 1:49
