תהום קמה מוקדם ויצאה לעבודה, קופיקו התעורר ושלח אותי לחדר השינה, ובתשע ורבע התעוררתי סופית. מאז שהשעון המעורר בחדר השינה הפסיק לעבוד אני חייב לקום כדי לראות מה השעה, וכשהקופיף כאן אני תמיד מודאג שאני מקפח אותו בזמן שאני ישן, ותמיד מנחש שישנתי יותר ממה שבפועל.
מרחנו אחד לשני את הגב בקרם שיזוף ויצאנו לים. בדרך דיברנו על הסרט של הסימפסונס שראינו אמש ונזכרנו בקטעים מצחיקים. היה באמת מצחיק הסרט, ולא מאכזב בשום דרך, אולי רק חסרה לו מעט גדולה, מעט קלאסיות, שהיתה הופכת אותו לסרט פולחן. ואולי זה רק אני שהתבגרתי וקשה לספק אותי, ואולי זה בגלל שכשהושטתי לקופיקו יד בחלק המרגש בין בארט להומר הוא דחה את ידי בעצבנות.
אניווי, חתכנו את נווה צדק והגענו לעלמה ביצ'. עכשיו, אני מאוד אוהב את הים, ואת החוף הזה בפרט. העניין הוא שאני מעדיף בהרבה לראות אותו מתוך מנטה ריי הממוזגת, בעודי יורד על סיר פירות ים ושותה יין לבן צונן ופירותי בחברתה של אישה יפה. ברגעים כאלה אני באמת אוהב את הים, שפרוש עד קצה האופק, והמים נראים צלולים וצוננים, והחול זהוב ורך, ושלווה שכזו עוטפת אותי לקראת סוף הבקבוק והסיר.
אבל מחוץ למסעדה זה סיפור אחר לגמרי. חם מאוד, השמש קופחת וצריך להוריד את משקפי השמש כשנכנסים למים. החול הוא, אממ, חולי שכזה, דביק ומחוספס, ומוצא את דרכו לכל חור, המים רטובים חמים דביקים ומלוחים, ממש כמו האוויר, והעיינים שלי עדיין שורפות, כנראה עקב כל השתינה ושאר הזיהומים. הנוף מאוד יפה אמנם, אבל את הנוף אפשר לראות גם מהמזגן. והקטע הכי גרוע זה שאחרי שהכל נגמר אתה מוצא את עצמך עוד יותר רטוב ודביק ומטונף ממה שהתחלת, וכל האפקט המרענן נמוג תוך שתי דקות של הליכה משופשפת הביתה. (:
בכל זאת היה נחמד, ועשיתי עם הקופיף עמידות ידיים, ושחינו, וזרקתי אותו במים, ולקחתי אותו לסיבובים ב'סירה של אבא' בעוד הוא מתיילד ואומר לי שהוא אוהב אותי. ועכשיו אחרי שהתקלחנו והכנתי לנו פיתה של שבת עם חביתה, הוא רובץ שקט ועייף, ועושה לי פרצוף. כנראה שהוא רוצה את המחשב...
לפני 17 שנים. 28 ביולי 2007 בשעה 9:40
