יצאנו באוטובוס של 20:00 מתל אביב שהיה ריק ברובו, וכשהגענו לאילת אחרי חצות היא נראתה כמו עיר רפאים אחרי מלחמה. אזור המלונות והטיילת היה מוחשך, ורוב שלטי העסקים הסגורים היו כבויים. נהג המונית הופתע כשביקשנו לנסוע לחוף מגדלור.
״וואי אתם יודעים כמה זמן לא נסעתי לשם?״.
בדרך הוא סיפר לנו על נזקי מדיניות הממשלה, והתחושה שהופקרו ללא סיוע: ״זו עיר שהיא מעוז הליכוד, אבל גם כל אלו שתמיד מקללים אותי כי אני חבר מרכז מפלגת העבודה עכשיו פתאום כותבים פוסטים ומדברים נגד הממשלה. הבעיה שעד הבחירות הם שוכחים ומצביעים שוב אותו דבר״.
כשהתקרבנו לחוף הדרומי הוא הצביע אל האפלה מימין ואמר:
״הנה תראה את אורכידאה, חשוך לגמרי.״ במקום אוהלי קמפינג וקרוואנים עמדו על החוף טרקטורים ושופלים צהובים ענקיים.
״מה, לא שמעת על הסופה?… הכל נהרס, יש פה בלאגן.״
שלטים רבים אסרו על העצירה והשהיה שם בשעות הלילה. המשכנו עוד כמה מאות מטרים, אל חוף הנסיכה.
כשצללית מלון הפאר הנטוש וההרוס-חלקית מאחורינו, מצאנו רצועה עם חול רך ובלי אבנים, ונזרקנו שם עד הזריחה. מכשיר הקשר הרועם של ספינת חיל הים שפיטרלה ממש מולנו הפר את השקט של רחש הגלים המונוטוני. עם אור ראשון הצטרפה אליה עוד ספינה, והתחלתי להרגיש כאילו אני במשחק צוללות. עליתי על המזח ההרוס דרך פרצה בגדר, ויכולתי לראות שהשונית הרדודה שם נהרסה כליל. לא היו דגים במים והאלמוגים היו מחומצנים ורמוסים.
החלטנו לנסות את מזלנו בחוף מגדלור בכל זאת. רשתות אדומות/צהובות חסמו את הכניסה לאזור הבר. הכניסות לים סומנו במצופים צהובים חדשים, אבל היו רק שתי כניסות לעומת שש או שמונה שהיו בעבר. הטרקטורים טרטרו אך נסעו משם לשמחתנו.
סיור השנירקול הראשון היה קשה רגשית. ההרס שנגרם בסופה ניכר היטב, וחלקים שלמים שהיו מכוסים באלמוגים פשוט נמחקו. במקומות אחרים הנזק היה חלקי, והאלמוגים ששרדו מילאו את הלב בתקווה. הדגים היו מרהיבים כתמיד, ואלפי מדוזות סגולות ידידותיות מדי (אך לא צורבות כלל) ליטפו אותנו.
באחד הסיבובים הבחנו בתמנון גדול ומשנה צבעים, טקסטורות וצורות. הוא הפך ברגע ללבן/כחול ואז חזר לצבעו הארגמני, ואז נהיה סגול צהוב ואדום וכתום וירוק בקבוק, השתלב עם הסלעים מאחוריו, ועשה לנו פרצופים והצגות.
לקראת תשע בבוקר לשמחתנו הגיעה המשפחה שמפעילה את החוף, והתחילה לפתוח את השמשיות המאובקות ולשחרר מיטות שיזוף שניכר שלא השתמשו בהן חודשים ארוכים. הרשתות האדומות/צהובות הוסרו, והבר נפתח. סיפרנו להם שכששמענו שפותחים את החופים היום היה לנו חשוב להיות שם מהשניה הראשונה, בחוף הכי שווה ואהוב בארץ. (ובעולם!).
האמא בעלת הקול הילדי אמרה בעצבות: ״הרבה ממה שהיה יפה נעלם בסופה… אבל עדיין יש את האווירה המיוחדת, ואת הדגים החמודים, ואת האנשים החמודים…״.
התכנית היתה שנשנרקל ברביעי ונצלול בחמישי. המועדון ״שלנו״ בו עשינו את הקורס בחודש מרץ עדיין לא נפתח מחדש, וכך גם רבים מהמועדונים האחרים. מצאתי בפייסבוק איזה מישו שבכל זאת עובד, אבל התקשורת איתו היתה מסורבלת והוא לא שלח מייל כפי שהבטיח. בתחילת אחד מסיבובי השנירקול תהום הבחינה בחבורת צוללים שנכנסה למים ושאלה אותם. התברר שמועדון ״כפר הצוללים״ שנמצא ממש ממול נפתח, והלכנו אליו לקראת הצהרים.
מדדו לנו חום בכניסה ומילאנו את הטופס של התו הסגול. מנהלת המועדון היתה סופר תקשורתית ומגניבה, עם צ׳ארם של מדאם בבורדל. (ובלונדינית שמנמנה כמו שאני אוהב). גם היא דיברה על הטראומה של הסערה ואיך איימו עליה בקנס של 5000 ש״ח אם תבוא למועדון לתקן את נזקי הסופה, ועל האבטלה החמורה בעיר : ״כולנו עצמאים בעלי שליטה פה״. סיכמנו שנבוא למחרת ב10 ונעשה צלילה מודרכת, ושאת הצלילה השניה נעשה לבד אם ילך טוב. ״אני מבינה שאחרי קורס עדיין אין ביטחון ואתם רוצים מדריך, אבל חשוב להתמודד עם חוסר הביטחון וגם לנסות לבד״).
חזרנו העירה ועשינו צ׳ק אין במוטל המאוד מרכזי שמצאנו בו חדר נעים, נוח, ומאובזר, במחיר מצחיק של 138 ש״ח לזוג כולל חמגשית ארוחת בוקר. לאחר שהתקלחנו התברר שלמרות שהיינו ללא רכב ועם כל הציוד עלינו ותהום לא הביאה אפילו איפור, היא כן הקפידה להביא את השרביט הרוטט שלה ואת מצבטי הפטמות. הזדיינו במיטה החורקת והיא אמרה שכשנחזור היא רוצה לנעול אותי בטריינר ולהזמין שוב את הבול מהפעם הקודמת.
לפנות ערב יצאנו לסיור על הטיילת. היו קצת אנשים על החוף, אבל הרוב היה שקט ומרווח עד שומם. הפסנתר הציבורי עמד מאובק ושבור ולא השמיע צלילים. המרינה היתה עמוסה סירות עוגנות וריקה מאדם. הדקלים היו דלילים, כפופים, ושבורים.
למחרת בבוקר עברנו הרצאת רענון ועלינו על ציוד. שמחנו לגלות שאנחנו זוכרות את רוב מה שלמדנו, ויודעות את התשובות לשאלות. הצלילה הראשונה היתה ל18 מטר, ובסופה היו למדריך הגבוה וכחול העיניים כמה טענות אלי. (״טוב, לדבר נחמד או לדבר ישר?״… ״ברור שישר!״). החלטנו שגם הצלילה השניה (עד 6 מטר) תהיה מודרכת, יישמנו את ההערות שלו, והיא היתה חלקה ומוצלחת בהרבה.
האוטובוס חזרה יצא בשעה 17:00. בדרך כלל הנהגים מאוד מקצועיים, אבל הפעם נפלנו על נהג בהמה ששמע מוזיקה בקול רם מאוד כל הדרך, נסע בפראות כאשר המובילאיי שלו מצפצף כל פעם שהוא סוטה מהנתיב, מה שקרה 2000 פעם בלי הגזמה, ביצע עקיפות מסוכנות וצפר בגסות, נהם בצעקות בשיחותיו עם הנוסעים והפקח שעלו בדרך, וכשביקשתי לבסוף בשעה האחרונה שיחליש את המוזיקה צעק לעברי: ״מה, אתה לא אוהב את השירים העבריים?… אה??? למה אתה לא עונה לי??״. עניתי שבלי קשר לשירים אני לא אוהב שכופים עלי לשמוע מוזיקה שאני לא רוצה, ושאפילו שאני עם אטמי אוזניים ואוזניות מבטלות רעשים, אני עדיין שומע אותה. ״אהה, מחילה ממך באמת! מחילהההה!!״.
ביקרתי באילת עשרות רבות של פעמים במהלך חיי, אולי אפילו מאות. הביקור המיוחד הזה ישאר חרוט ונבדל.
פגשנו את אילת אהובתנו בטראומה. צנועה וכואבת, מנסה להתאושש ומרגשת.
לצד ההרס והחורבן, זה גם הרגיש כמו התחלה חדשה.
