הגלובאלי והפוליטי חדר לאישי ולאינטימי שלי. הקילוגרמים שהעלתי בשלושת החודשים האלה קשורים ישירות לאיסורים שכפה השלטון ולשלילת הזכויות, ואני מרגיש אותם עם כל צעד שכואב לי בכפות הרגליים, ועם כל נסיון תזוזה שנתקל בבטן הנפוחה שתקועה שם. המובטלות מאונס מדרדרת אותי לשתיינות. הדיכאון והחרדות מטפחים את ההשמנה, את הסלידה מעצמי, את רגשות הנחיתות והאשם, ואת תחושת הכשלון האישי להתמודד בהצלחה מול כל המצב הזה, לא משנה כמה אני מנסה להפיק את המיטב, לטייל, ללמוד, לעשות ספורט, ליצור… כמעט כל יום מסתיים בתבוסה מול המקרר. בהיעדר עבודה, פרנסה, תקווה, ודאות, מה עוד נשאר?
כשכתבתי פה לפני חודשיים וחצי שיצאנו להפגין כנגד הדיקטטורה המתהווה היה מי שהגיב וטען שאנחנו משחקים ב״הנאצים באים״ בחוסר אחריות בעוד המדינה עומדת בפני משבר רפואי חסר תקדים. אז מגיפה לא היתה, גם לא משבר רפואי, אבל הפשיזם והדיקטטורה כאן במלוא הדרם, האנשלוס מתוכנן לעוד חודש בדיוק, ועכשיו אנחנו גם מתבשרים על חוקים חדשים שנועדו להכשיר סמכויות נרחבות לממשלה להתקין כאוות נפשה תקנות ״חירום״ ששוללות זכויות אזרח בסיסיות, ולמשטרה להיכנס לבתים ולאכוף אותן בכוח. לפני כמה דקות ראיתי שראש הממשלה הכחיש ששוטר יוכל להיכנס הביתה ללא צו, ואז ממש התחלתי לדאוג, כי כמו שאמר סר המפרי: ״אף פעם אל תאמין לשום דבר עד שהוא מוכחש רשמית״.
אולי זו באמת רק ״עז״ שנועדה להסית את תשומת הלב מהסעיפים האחרים. אולי גם לא. כבר למדתי איך השלטון המקיאווליסטי הזה פועל (בכשרון רב, יש לציין. אפילו פוטין, ארדואן ושי ג׳ינפינג עומדים משתאים). לאט ובטוח הצבת הולכת ומתהדקת. קודם ראיתי ביפו כנופיה של פקחים עירוניים אורבים לרוכבי אופניים על רצועת המדרכה המאוד צפופה שהושארה שם לשימוש הולכי הרגל והרוכבים עקב עבודות הרכבת. אחד מהם עצר רוכבת ושאל אותה מה שלומה, ואז הורה לה לעטות מסכה, ושאל איפה הקסדה שלה. רוכב אחר עמד שם מעוכב, כנראה חיכה לדו״ח.
הכל נהיה משפטי, מסוגר, בירוקרטי, אכוף ומנוכר. ליד הסופר דלקת (ברקת) ברח׳ שלבים הציבו שער חשמלי ושומר איפה שקודם היה סתם חניון. בכניסה לksp היום הייתי צריך למלא שאלון כדי להיכנס לחנות. בכניסה לג׳ים צריך להירשם ולחתום. התחלתי להשתמש בשמות בדויים כדי לשעשע את עצמי, וגם כדי למנוע מעקב של הBlue Meanies ועוזריהם:
ג׳ורג׳יו עמרני, יהושע בן נון, בוב ספוג, עבד אל-והאב דראושה, אסף לוץ, וגם כל מיני שמות של חברים לספסל הלימודים מהיסודי: שירלי גוזני, עודד הוכברג, דנה רפפורט, נועם הויזליך.
אני יושב יותר מדי מול המחשב וסורק את אתרי האקטואליה. טמקא, הארץ, וואלה, cnn, the guardian, nytimes, foxnews, וחוזר חלילה. לפעמים גם בודק מה טראמפ צייץ. מגולל את הפיד בפייס ומציץ גם בתגובות לפוסטים פוליטים, רק כדי להתחלחל ולהזדעזע מתגובות כמו: ״יהיה סגר שני, אנשים לא שמרו וזלזלו ולהזכירכם אין עדיין תרופה. חייבים סגר אחרת אוי ואוי לנו״. ואני מרגיש את הכאב שזה גורם לי בגוף. כל ידיעה פוצעת. כל כתבה שחוזה את העתיד שורפת והופכת את הקרביים. לא העזתי לצפות בסרטון של השוטר הרוצח מארה״ב. אני מתקשה לנשום גם ככה.
כשהתחתנתי עם תהום לפני שלוש שנים וחצי הנחתי שמתישהו נפנה את מרצנו להתרבות. בינתיים בעוד היא ממשיכה לשבת על הגדר בנושא, התחלתי לפתח בעצמי אידאולוגיה אל-הורית (ועל-אורית🤪). לא קשה לראות לאיזה כיוון הכל הולך, אקולוגית ופוליטית. זכיתי להיוולד בעידן מפנק של שגשוג ושלום עולמי יחסי, כשעוד היה הרבה טבע להרוס, והטראומות של מלחמות העולם היו עוד טריות מספיק כדי למנוע מלחמת עולם שלישית. עכשיו הולך ופוחת הדור, והלקחים ההיסטוריים נשכחים. להביא ילדים לעולם כזה נראה לי כמו התעללות בקטינים חסרי ישע.
