וול, אין כל כך מה לספר, הדיון היה טכני וקצר, והכדור עבר לרווחה. כתב ההגנה שלה כלל צילום של הפרופ שלי מלפני שנה, ושני פוסטים שכתבתי, כולל התגובות, וטענות על זה שאני כביכול משתייך לעולם הזוי ומסוכן וחושף אליו את הקופיף. כל הטענות שלי הושבו על ידה כ'לא רלוונטיות' או משו כזה.
נראה לי הגיוני שזה ירגיש לי מוזר ורע שהבלוג שלי מוצג כראייה בבית משפט, ועוד על מנת להימלט מדיון בסוגיות אמיתיות ובוערות. ובינתיים אני עוד לא יודע מתי תהיה הפעם הבאה שאני אראה אותו. אין לי מושג איפה הוא, ומתי היא תאפשר לי לקחת אותו. טחנות הצדק טוחנות לאט, והמהלכים המשפטיים כל כך טכניים ועקיפים, נמנעים מלהיכנס לעובי הקורה, ומנסים לייצר הסכמות... אבל איך מייצרים הסכמות עם מישי שמצפצפת על הכל ושאיכפת לה רק מעצמה?
כל זה יושב עלי כמו שק לבנים בבטן. ויש לי תחושה של חוסר צדק, אני לא באתי להילחם ומטבעי מעדיף שלום שלווה ויציבות... ואני מוצא את עצמי צריך לתקוף ולהתגונן, ולהוציא המון אנרגיה, על משו שהוא בכלל לא באשמתי, ובטח שמחוץ לשליטתי.
שמחתי שתהום היתה איתי שם, למרות שהיה קשה למצוא לה בבוקר בגדים הולמים לבית המשפט... כל הבגדים היפים שלה הם בגדי פטיש... אני צריך מנוחה, שקט, הרפיה, ואז קצת רעש חיובי, שישקיט את הפטפטת המשפטית היבשה והמקוללת שמתרוצצת באיפה שפעם היה המוח שלי.
לפני 17 שנים. 2 באוגוסט 2007 בשעה 15:37
