״את רואה, ככה מרגישים תפוחי אדמה בתנור״ אמרתי לה כשישבנו חבוקות בתחנת האוטובוס ליד הים, מחליפות נשיקות קטנות של חיבה וליטופים מגששים, שמש אחר הצהרים צולה אותנו בנינוחות, ואנחנו מחכות לאוטובוס שלה שיגיע למרות שהקו כבר עבר שלוש פעמים.
זו היתה פגישה ראשונה אחרי חודשים של תקשורת טלקומוניקטיבית שהתחילה בהודעות אדומות, וכשישבנו במסעדה הוייטנאמית בפלורנטין הרגשתי שאנחנו כבר מכירות היטב. התקשורת זרמה במהירות ובקלילות שכזו, עד כדי כך שגם שתקנו מדי פעם, שתיקה של ביחד גם בלי מילים.
והיא היתה כל כך מקסימה ואמפתית ונבונה ורגישה ויפהפיה שסלחתי לה על שנולדה שלושה שבועות אחרי הבן שלי, ושעל כל יום שלה על הכדור הזה אני ביליתי שניים.
הים היה גלי אך לא זועף, ונשטפנו עם הגלים. ״היי! לא לתפוס אותי מסתכל עליך!״… ״זה דווקא נחמד שאתה מסתכל עלי ככה״.
חזרתי הביתה לפנות ערב וכעבור כמה דקות תהום חזרה מהעבודה וזיהתה לפי האדמומיות שהייתי בים.
סיפרתי לה עם מי ואיך היה, והיא חייכה ואמרה: ״כן, אתה באמת נראה קצת מאוהב״.