1. האוטובוס יצא ביום א׳ ב22:00 אחרי מיני דרמה. מתוך ארבע עמדות הדפסת כרטיסים בסבידור רק אחת עבדה, ולאחר שהקשתי את הפרטים וההזמנה זוהתה היא הודיעה: ״לא ניתן להדפיס כרטיסים בתחנה זו״. לאחר דין ודברים ונסיונות חוזרים עם פקח, סדרן, נהג ונהג נוסף אושרה בעל פה עלייתנו לאוטובוס. כשהגענו לאילת נהג המונית הזהיר אותנו לעטות מסכות כי השוטרים ממש להוטים להעניק קנסות.
2. הפעם החלטנו לשנות ממנהגנו ונסענו לקבל את פני השמש בחוף קצא״א החדש יחסית. הבאתי איתי את הטלפוטו בתקווה לצלם דולפינים לפנות בוקר (בסוף תפסתי רק סנפיר). כשעלה האור שנירקלנו בין העמודים וככל שהרחקנו מהחוף העמודים נהיו יותר ויותר מרהיבים, והקרקעית יותר מסתורית ועשירה בפרטים. לפתע שמעתי את תהום צועקת בהתרגשות: ״יווווווו וואאאההה כריש! אממ, לוויתן!! נווו…*דולפין*!״ ובאמת מתחתנו שחה במהירות דולפין שובב.
היה מאוד מיוחד לגלות אתר חדש לגמרי עבורנו. באחת הכניסות למים הגיח שוטר על אופנוע ים והסתכל עלינו קצת עקום. תהינו אם הוא זומם לקנוס אותנו בגלל שאנחנו בלי מסכות בתוך המים. כשישבנו על החוף ניגש אלינו בחור צעיר וחתיך, ובמהרה זיהיתי שזה אודי, אחד המדריכים שלנו לפני חודש באקווה-ספורט. היה נעים לגלות שהותרנו חותם.
3. אחרי 9 תפסנו אוטובוס ונסענו 4 תחנות דרומה אל המגדלור-החוף הביתי שלנו. שנירקלנו שמחים ונטולי דאגות, ואחרי שהכרזתי בפני המלצרית החמודה שאני אבא של הבובון (שעובד שם בסופ״שים) קיבלנו הנחת vip על ארוחת הצהרים.
4. אחרי הטראומה עם הצינוק המצחין בגיחה הקודמת, הפעם שמחנו לחזור למלון עדי שלמרות מחירו הצנוע תמיד נותן תמורה בדמות חדרים מרווחים עם מרפסת ונוף במיקום מעולה, אמבט ג׳קוזי, ארוחת בוקר עשירה (אם כי הפעם בגלל התו הסגול הכל היה ארוז בהמון פלסטיק ועם הרבה פחות מבחר), עוד שמיכה וכרית בארון בלי שצריך לבקש, וצ׳ארם מעודן ושקט.
5. לפנות ערב נסענו לדירתו של הבובון בקומה השביעית באילת של מעלה. הייתי כל כך גאה ושמח לראות אותו בדירה משלו (עם חבר), עובד בשתי עבודות (במגדלור ובסופר), חתיך אשש ובכושר, ובמורל גבוה חרף העייפות. בארוחת ערב חגיגית במפלט האחרון, בלילה לפני שכל המסעדות היו אמורות להיסגר עקב הגחמה החדשה של השליט, דיברנו, צחקנו והתענגנו על האוכל הטעים, ואחר כך טיילנו לאורך חוף האלמוגים ברוח הלילית החמימה.
6. ביום ג׳ התייצבנו במועדון צלילה שעוד לא ניסינו, לשתי צלילות מודרכות. לשמחתנו סוכם שהראשונה תהיה לקצא״א ושיסיעו אותנו ואת יתר הקבוצה לשם בוואן של המועדון. המדריכה היתה צעירה יפה וכריזמטית אחרי צבא, וניכר היה שהיא צוללנית מצויינת ובקיאה.
משם הדברים התחילו להשתבש, ואת יום הצלילה סיימתי ממש בהרגשה רעה.
בצלילה הראשונה נגמר לי האוויר לפני כולם, מה שקיצר את הצלילה גם עבור יתר הקבוצה, והייתי צריך לנשום מהאוקטופוס של המדריכה במהלך חניית הבטיחות ב5- מטר. הרגשתי כשלון ואכזבה, וזה לא הוסיף שהמדריכה זירזה אותנו כשהתארגנו, ירדה עלינו במאצ׳ואיסטיות כשלא ידענו איך להדק את הרצועות של המיכלים, ובאופן כללי קיבלתי ממנה את ההרגשה שהיא יותר מעוניינת בחוויה של עצמה מאשר בלהדריך וללמד אותנו, ולעזור לנו להתגבר על הקשיים. הרי יש סיבות שאנחנו מבקשים צלילה מודרכת.
בנוסף, בצלילה השניה בחוף הנסיכה, תהום כפרעליה-שתהיה-לי-בריאה חתכה אותי לא פחות מ7 פעמים בצורה שהצריכה ממני ממש לשחות הצידה במהירות ולשנות כיוון, פעמיים גם הופיעה מתחתיי לפתע, הרבתה להיאחז בידי בצורה שהגבילה לי את התנועה ואת ביצוע הפעולות כמו ניפוח וריקון המאזן, ופעם אחת גם תפסה אותי כשהתחילה לעוף למעלה בצורה לא מבוקרת, מה שגרם לשתינו לעוף למעלה כמה מטרים טובים ומבהילים. ובאותה צלילה גם חטפתי כאפה לוודג׳ מאחת הבחורות האחרות בקבוצה ששחתה עם הידיים.
הכי טראומתית היתה ההרגשה במהלך הצלילה שאני כבר רוצה שהיא תיגמר. הבנתי שיש גם ימים כאלו, וזה הכל חלק מהמסע, אבל התחושות הקשות ליוו אותי גם בבוקר שאחרי.
7. לפנות ערב הלכנו לסופר שהבובון עובד בו בתקווה שימדוד לנו חום בכניסה, אך את פנינו קיבל דווקא החבר והשותף שלו, עם ווסט כתום ומסכה. הוא אמר שהבובון הרגיש קצת עייף וקיבל אישור לצאת מוקדם. כשסיימנו את הקניות לכריכים של מחר הוא הגיח מעבר לכביש (גר ממש קרוב), התחבקנו וסיפרנו לו על תלאות היום.
8. התכנית ליום ד׳ היתה צלילה מודרכת בסירה לגנים היפניים, וממש חיכיתי לזה. כשהגענו לאקווה-ספורט התברר שאין מספיק נרשמים והצלילה בוטלה. החלטנו לשכור ציוד ולצלול בעצמנו בקרבת המועדון. בצלילה הראשונה ירדנו ל30 מטר (פעם ראשונה לעומק כזה ללא מדריך), בשניה צללנו לאורך הקיר של השמורה וראינו בין היתר מסיבה המונית של דגי חרב, ובשלישית ביקרנו שוב בסלעים והשוניות שראינו בצלילה הראשונה שלנו ללא מדריך, לפני חודש.
הצלילות העצמאיות החזירו לנו קצת את הביטחון שאבד ביום הקודם.
שמחנו גם לגלות שהבעלים של המקום זכר אותנו מלפני חודש, ועוד יותר שמחנו כשהרגשתי טפיחה על הגב וזיהיתי את דוד, המדריך הבוגר, הנפלא ורב הידע שממש עזר לנו בפעם הקודמת. הוא נתן לנו טיפים איך להגיע לסלע משה, ואיך לנשום יותר לאט ולנצל את החמצן טוב יותר. אמר שלא נהסס לשאול אותו כל דבר, ושהוא נדלק עלינו. (הדדי מאוד!!❤️)
9. כלקח מהפעם שעברה לקחנו את האוטובוס המאוחר של 18:30, כדי לאפשר לגוף להשלים desaturation ולתת לכל החנקן להתנדף לפני העליות של דימונה. רבצנו על הספות בחוף וצילמנו את גלשני הרוח.
10. הדרך חזרה היתה קשוחה, עם נהג ששמע מוזיקה מזרחית רוב הדרך (כמה פזמונים יש ב״בלבלי אותו״???… והאם ״צפצפי על כולם״ זה לא אותו שיר בדיוק רק עם מילים אחרות???…!!!), וכמו כן דרש בתקיפות שכולם יעטו מסכות לאורך כל 5 שעות הנסיעה. היו גם נערות צעקניות וצחקקניות מאחורי, ותהום קוטרית אחת לצדי, אבל איכשהו הצלחנו בכל זאת להירדם בשעה וחצי האחרונות.
11. כשנחתנו בתל אביב היא נראתה לי זרה, אפורה, לחוצה ותעשייתית, מה שעזר לי להבין שבאמת הצלחתי להתנתק קצת ל73 שעות.
