לפני 21 שנים. יום חמישי, 14 ביולי 2005 בשעה 23:43
אין טעם לשפוך עוד
ההתמודדות תישאר תמיד
הכאב, הקנאה, הצמא
דלק
דלק
כשאני מביט על אנשים, הם לפעמים נראים עגמומיים, רחוקים.
אני מוצא הרבה נחמה דווקא בשונים, במעוותים. באלו שאין להם מה להפסיד. באלו שלא אכפת להם יותר.
זה לא מה שחשבתי, החיים.
אני עומד בדאנג'ן בחמישי ורואה אנשים שמחים, אנשים ביחד, "נשים-מבושמות בפריחתן, מפלצות של עור" ומרגיש מאוד בצד. בלתי רצוי. בלתי שייך. בלתי אהיב.
גלגלי האוטובוס החברתי הזה עוברים עלי. אני מרגיש את הגומי החם הזה שחורך לי סימנים בבשר. אני יכול לשמוע את הצחוקים של האנשים בפנים...במזגן...לא מודעים לחלוטין לעובדה שהמשקל שלהם והכמה טון של מפלצת הברזל רומסים אותי ששוכב שם למטה.
דמעה אחת קטנה
על הבלבול
ועוד אחת קטנה
על הלבד
ועוד דמעה אחת קטנה
על הזכרונות
ועוד אחת פיצית
על הרעב
ודי
מתי זה נגמר כבר?