מתחת לפרווה

יממה וחצי של מציאות, זה בערך מה שאני מצליח לשרוד. 

חוזרות מהטיול, האנרגיות טובות, ההומור תקין, האופטימיות מתגנבת... 

ואז אני עובד, ולאורך היום כל השלג הזה נמס והופך לבוץ. ואז אני מתעדכן באתרי החדשות ונזכר שהתקווה בת שנות אלפיים וכנראה שהגיעה שעתה למות. 

ואז הצפיפות העירונית והביתית הזו, והעמידה בזמנים ובמטלות, והבדידות הרגשית/רוחנית/מינית התפקודית הזו, וכל הדברים שהם ההיפך מרומנטיקה. 

ואז אני מתחיל לספור לאחור את הטיול הבא למרות שאני יודע שגם ממנו אצטרך לחזור.