מתחת לפרווה

רוב החוויות התרחשו במעמקי הים, ושם אני (עדיין) לא יכול לצלם, אבל מדי פעם גם בילינו על היבשה.

בתמונות הכל נראה יפה ושמח, אבל השבוע הזה היה מאוד כמו החיים; מלא בחרדות, עצבים, אמוציות, מריבות, התמודדויות, וקושי פיזי. ביצענו 12 צלילות לאורך חמישה ימים עם כ35 קילו ציוד על כל אחת מאיתנו, שהיה צריך לשנע הלוך ושוב מהמלון (קומה 2 בלי מעלית) לאוטו ומשם למועדון, חזרה לאוטו, לאתר הצלילה, בחזרה למועדון וחוזר חלילה, ואז בסוף היום להעלות אותו שוב לחדר ולנקות אותו. בגלל הסגר לא צללנו כמעט שלושה חודשים, ורק ביום הרביעי הרגשנו שחזרנו לכושר ולפוקוס. תהום יודעת לפעמים להיות מאוד מעצבנת ולא מובנת עד כדי חירפון, ואני מניח שגם אני מעט מרגיזה לעיתים רחוקות.

היו גם חוויות של התפעמות, יופי, קירבה, סקס, תשוקה ואהבה.

ביום שישי (שהיה היום האחרון) התייצבנו עם אור ראשון בחוף קצא״א בתקווה לפגוש דולפינים. כבר אחרי דקה במים שחה לעברנו דולפין עם חיוך רחב, עבר בצמוד אלי ואז עשה סיבוב דאווין וחזר בשחייה על הגב. זו היתה צלילה נינוחה במיוחד, וניצלתי את ההזדמנות למזמז לתהום את הציצים והכוס דרך החליפה בעומק 8 מטר. בצלילה לאחר מכן בסלע משה ראינו ניבן צהוב פה (סוג של צלופח/נחש) באורך 2 מטר.

היה גם כמובן את הדג שאנס אותי בצלילה הלילית, סלע קטן אך מקסים עם אלמוגים כתומים ודגיגים סגולים מול חוף מגדלור, זוג דגי תוכים ענקיים (צהוב וסגול) שהזכירו לי אותנו, סלע ורוניקה המרשים שכשהצלחנו לנווט אליו במים מחאתי לנו כפיים בהתלהבות, דגה אפרו אמריקאית עם ראסטות, קופסינון צהוב גדול וקופסינון סגול קטן, חלילן ענק ועבה עם ריסים, המערה התת ימית באתר המערות שמכוסה פרווה חומה ושכדי לעבור בה שחיתי דרך ״מסך״ של דגיגים, דגי פרה קטנטנים, זוג דגים לבנים עם נקודות שחורות קטנות על הפנים ושני עיגולים כתומים גדולים על הגוף, ועוד המון המון דגים ואלמוגים בכל הצורות והצבעים.

רוויתי נחת לראות את הבובון שלי עובד בחוף בחריצות נינוחה, כאילו הוא נולד שם. קיבלנו את תוצאות בדיקות הקורונה בראשון בערב (אחרי כ12 שעות מורטות עצבים), ובשני לפנות בוקר כבר היינו על כביש הערבה. העצירה הראשונה (אחרי המחסום) היתה בחוף מגדלור, רצתי מהאוטו וקפצתי עליו בנשיקות אינספור.

ביום שלישי בבוקר (אחרי ששמה לי את הגאג זין והורתה לי להגמיר אותה בעזרתו) ניצלנו את העובדה שהבדיקות עדיין בתוקף ושניתן לצאת מהעיר (וגם לחזור!) ונסענו לעמודי עמרם, שם היא עמדה על סלע מעלי והורתה לי לעשות ביד ולגמור ככה. ברביעי הגענו עם הזריחה לפארק הצפרות ואחה״צ היא טחנה אותי בתחת והשתינה עלי ואז אמרה לי לזיין אותה עם הסטראפון עד שגמרה. בחמישי עינתה אותי עם מצבטים כואבים ונתנה לי לגמור רק מללקק לה את התחת וגם צילמנו זריחה בחוף הנסיכה ושקיעה בטיילת הרודס בחברת אושיה נכבדה מהערבה.

בשישי עצרנו לסיור שקיעה בפארק תמנע שהיה מתסכל כי היה כל כך הרבה יופי לצלם בכל כך מעט זמן. כשחזרנו לרכב בחשכה התברר שתהום איבדה את הפון והארנק במהלך הסיור. נסענו עם השיירה באפלה כאשר אני מנסה להרגיע את תהום מתרחישי האימה שרצו לה בראש. את הארנק מצאתי באוטו כשעצרנו ליד האגם למלא בקבוקים בחול צבעוני, אבל את הטלפון לא. ריינג׳ר רן עם המבטא הניו יורקי והשפם הבטיח לחפש אותו במסלול בבוקר, אבל כשהתקשרנו אליו הבוקר הוא אמר שחיפושיו העלו חרס.

התקווה המקורית שלי היתה שנדבר על סקס כל הדרך הביתה, אבל הנסיעה עברה באווירה כבדה למדי. בפונדק חצבה התחברתי עם האייפוד דרך הוויפי של ארומה וכתבתי לאבא שלי ולאמא שלה שאנחנו בלי טלפון ובדרך הביתה. שם גם התחלפנו בנהיגה ותהום נרדמה (והיתה חמודה) עד שהגענו.