רקסי היה כלבלב מורכב. אהב להשתובב בשדות פתוחים, היה מסמן עצים בחדווה. אך כבר כשהיה גור ניכר עליו שיש לו גם צד אפלולי. לפעמים היה יושב בצד, זנבו מקופל ולשונו מלחיתה באיטיות...מביט בעצב על כלבי השכונה האחרים משחקים עם הכלבות. אך כשהיה קם ממרבצו, מכשכש מעט בזנבו, מנער את עצמו ומחיל להשתובב גם הוא, נישאו כל העינים אליו, ואל המשחקים המעט משונים שהיה משחק.
עוד לפני שבגר לגמרי, ברח רקסי מהבית והלך לנסות את מזלו בעיר הגדולה. הוא היה קוקר ספנייל צעיר, לא חזק במיוחד או יפה במיוחד אך היה חדור באמונה, תמימות, מתפקע מאהבה, נשקו העיקרי היה זוג עיניו החמות והחמודות שעזרו לו להשיג אוכל או מחסה בימים קרים.
יום דצמבר קר אחד, עברה בשכונה כלבה מזן אציל ומיוחד. חוטמה נישא אל על, פרוותה הרכה וישבנה המגרה הוציאו את כל כלבי השכונה משלוותם. הם יללו והשתוללו ונבחו וניסו לרחרח את ישבנה...אך היא המשיכה לפסוע באותה הליכה, איטית ואצילית. רק רקסי שלנו עמד בקצה הרחוב והביט מהופנט. כשהגיעה הכלבה לקצה הרחוב, נפגשו מבטיהם. זו היתה אהבה ממבט ראשון!!!
רקסי וליידי בילו כמה שנים נהדרות בייחד. כשהיתה מגיעה תקופת הייחום, היו שומעים את קולות התשוקה מהדהדים ברחבי השכונה. רקסי היה מאושר...והם כבר התחילו לדבר על גורים משלהם.... אך ליידי התחילה להיות לא מרוצה...היא התחילה להזניח את רקסי, ורקסי מצידו התחיל להסניף בונזו יותר ויותר...
בסתיו האחרון ביקש רקסי להיפרד מליידי. זה שבר את ליבו, היא לא ניסתה להילחם עליו, והם פנו לדרכים מנוגדות...הוא ניסה להביט בעיניה במבט הכי טוב שלו...המבט החם, הממיס, האוהב כל כך...אך בעיניה היו רק קור וריחוק...
סוער ומבולבל, המשיך רקסי בנדודיו...עד שבוקר אחד נצפה על ידי אחד מחברי מערכת "מתחת לפרווה" שמייד הבחין בפוטנציאל הגלום בו. רקסי חתם על חוזה והחל לעבוד כלוגו של הבלוג הפופולארי.
הפרסום וההצלחה לא איחרו לבוא...כל כלבות השכונה ואף כלבות משכונות אחרות החלו לגלות בו עניין... בהתחלה עוד היה טהור ותם כפי שתמיד היה...עם הזמן, אולי היתה זו ההצלחה שעלתה לראשו, אולי כמויות הבונזו שעישן וכבר אפפו את מוחו הקטן...הוא התחיל לזייף...המבט הפך לחיקוי...הפרווה החלה להאפיר...הוא הרגיש מרוקן...סגור...חסר יכולת לאהוב או לרצות...טובע בגעגועים לליידי, למרות שידע שלא ירצה לחזור אליה לעולם. מצא את עצמו בקשר עם כלבה רעה, אגוצנטרית ובלתי מיוחדת, שרק הורידה לו את הביטחון ושמחת החיים עוד יותר...
שלשום בבוקר...הלך רקסי כהרגלו ברחובות השכונה. משאית חלב של תנובה שהגיחה במהירות משומקום פגעה ברקסי אנושות...הנהג אפילו לא שם לב...גופו הפרוותי של רקסי הועף כמה מטרים קדימה ואז נרמס מתחת גלגלי המשאית האימתניים...מרקסי נשארה רק ערימה מבולבלת של דם, פרווה, בשר מעוך, עם זבובים וברחשים שחגים מעליה...במה שנשאר מהפנים שלו אי אפשר היה כבר לזהות את המבט המבועט שלו בשניותיו האחרונות...
רקסי רצה לחיות.
רקסי רצה לאהוב...
יהי זכרו ברוך.
long live the parrot
לפני 19 שנים. 16 ביולי 2005 בשעה 9:57
