כל השבוע הרגשתי ממש לא טוב. בעיקר כאבי שרירים ותשישות. לקחתי כל מיני כדורים והשתדלתי לישון ולנוח כמה שיותר, לקחת את הדברים באיזי ולעשות רק מה שאני חייב ושבא לי טוב. אמש הלכתי לישון לקראת 21, התעוררתי ב2 עירני למדי, שכבתי בסלון ואז לקחתי עוד כדור וחזרתי למיטה. כשנרדמתי התחיל סיוט ארוך, מפותל וקשה.
סצנה ראשונה:
אני באולם קטן עם תאורת פלורסנט במכון ויצמן, בבאלאנס לקראת תחרות זמרים. אני אמור לשיר שני שירים עם הגיטרה האקוסטית ומתחיל לשיר את ״קרן אור״ שלי ועוצם עיניים וממש נכנס לזה בבית השני כשאני שומע קול נשי עדין אך עקבי: ״דן? דן? דן??״. אני מפסיק לשיר ורואה את ט׳ מהכלוב שעוצרת אותי באמצע השיר ומסבירה לי שאני צריך לשיר דברים שהם יותר מקובלים חברתית ושיאפשרו לקהל להתחבר. אני עונה לה משהו מתריס שלעולם לא אשנה את התכנים שלי ויוצא החוצה.
בחוץ יש מדשאה וזו שעת דמדומים לפנות ערב. תהום שם ואז מגיע גם חברי ע׳ שלא ראיתי כמה שנים מה שדי מביך אותי. אני הולך להביא שתיה וכריכים ומשאיר אותם שם, כנראה מעדיף להישאר לבד עם מחשבותיי מאשר לדבר עם ע׳.
סצנה שניה:
אני באוטובוס מרחובות לתל אביב בשעת ערב חשוכה עם הבובון כשהוא בערך בן 8. האוטובוס די ריק ותאורת הפלורסנט דולקת. הוא פותח איזו קערת קורנפלקס ניידת ואני מעודד אותו לקחת שלוק מהחלב כדי שלא יישפך. אני מנשק את לחיו והוא שואל מתי יוכל לבוא אלינו. אני עונה שמתי שהוא רוצה ותוהה איך זה יסתדר עם התכניות של תהום לארח את המאהב שלה.
סצנה שלישית:
אני בקבוצה עם תהום וחברות שלה והמאהב שלה וחבר שלו בשעת ערב. אנחנו פוסעות מכיוון החניה לאורך מדשאה לא מטופחת על גבעת כורכר נמוכה. (נראה כמו קיבוץ). לפתע אני שומע את תהום צועקת לימיני וכשאני מסתכל אני רואה שהתעקמה לה הרגל, אבל שזו בעצם לא תהום אלא חברה שלה שאיני מכיר. אני מרים אותה בידי ונושא אותה מסביב עד למורד הגבעה הנמוכה, ואז ניגשת אלי שוב ט׳ מהכלוב ומעירה לי שכביכול היו לי כוונות מיניות בעניין הזה, בעוד שבאמת פשוט דאגתי לה בג׳נטלמניות.
סצנה רביעית:
כל החבורה בדרך לאיזה פאב שנמצא בקומה גבוהה של קניון עזריאלי, בין הרבה פאבים ובתי אוכל אחרים. יש הרבה אורות עמומים כתומים מסביב, והמון אנשים והמולה. תהום מדברת איתי על זה שהמאהב הציע לה לבוא אחרי ליל הסדר ואני תוהה בקול רם אם זה רעיון טוב ואם זה לא יהיה מאוחר מדי בלילה. החבורה נכנסת בשורה לאחד הפאבים דרך ההמון הצפוף, ואיכשהו אני מאבד את דרכי ואותם ומחפש איך להיכנס.
סצנה חמישית:
אני משוטט ברחבי הקומפלקס ומנסה למצוא דרך להגיע לפאב ההוא. ההמולה נושאת אותי למשהו שנראה כמו סניף הום סנטר (שוב תאורה פלורסנטית לבנה), וכשמגיע תורי להיכנס הבחור בכניסה מראה לי איפה העגלות והמחלקות השונות ואני שואל אותו אם הוא יודע איך מגיעים למתחם האוכל. הוא עונה שהוא לא יודע בדיוק אבל שפשוט אלך למעלה ומזרחה. אני מגיע לחצר שעל הגג ורואה שהשעה היא לפנות ערב. המון אנשים מגיעים בקבוצות ועולים למעלה על דרגנועים. אני מנסה ללכת לאן שכולם הולכים אבל מוצא את עצמי בחצר פנימית בין בנינים, והכל שקט מאוד ודי קריפי. ניגש אלי בחור שנראה קצת היפסטר ושואל אותי אם אני רוצה לראות את עבודות האמנות שלו. הוא מצביע על חלון ראווה באחד הבניינים מסביב, שם יש בובות חנוטות בחליפות, ומתחיל להסביר מה היה מקור ההשראה שלו, אבל אני לחוץ ולא מצליח להתרכז ולשמוע מה הוא אומר.
סצנה שישית:
אני מתרוצץ ומתרוצץ אבל נראה שאני רק הולך יותר ויותר לאיבוד ומתרחק ממחוז חפצי. אני מנסה להתחבר לוייפיי באייפוד, ולרגע זה נראה שזה מתחבר לוייפיי ציבורי של עזריאלי אך זה לא עובד. אני מתאר לעצמי שתהום דואגת לי ולא מבינה מה קרה ואולי קצת מודאג גם שהשארתי אותה לבד עם המאהב ושאולי זה שנעלמתי גם הרס את האווירה והתכניות. אני מנסה להבין את הכיוונים ורואה מרחוק את הים בקצה האופק ושתי כנסיות גדולות ומצועצעות בצבעים ורוד עתיק וטורקיז.
סצנה שביעית:
אני מוצא את עצמי בצהרי יום חורפי מחוץ למתחם, ברחוב סואן ולא מוכר. זה לא נראה כמו תל אביב. אני מנסה לתפוס מונית. מונית מוזרה בצורת קונוס מתקרבת ומאטה, אבל אני רואה שהיא מלאה. אני פוסע לקרן הרחוב ורואה שעל השלט כתוב ״דרך לוד״. אני מבין שכנראה הדרמתי מאוד, ומנסה לפענח ללא הצלחה איזה צד מזרח ומערב ולאיזה כיוון ללכת הביתה.
פקחתי את עיניי עם ראש ולסת כואבים והבנתי שחרקתי שיניים חזק במהלך הסיוט. חשתי הקלה שאני כבר לא אבוד בתוך הסיוט. השעה היתה רבע לשש והשמש שבדיוק עמדה לזרוח האירה את העננים בורוד ובכתום. התחושות הקשות של ה״לאיבוד״ והחרדה המשיכו ללוות אותי ועדיין נוכחות מאוד בעודי כותב.
