זו היתה אמורה להיות גיחת צלילה אחרונה לפני שתהום חוזרת לעבוד אחרי שנה של מובטלות קורונה בחברת תיירות נכנסת. היא היתה אמורה להתחיל ב1 ביולי אבל באמצע השבוע הוחלט לאור המצב לדחות את כניסת התיירים לארץ בעוד חודש לפחות והבוס המיועד שלה הודיע לה בצער שהוא ממש רוצה לעבוד איתה אבל בינתיים אין לו עבודה.
הפעם תהום כבר סחבה את ציוד הצלילה בעצמה מה שאיפשר לי לנסות ליהנות קצת יותר, אבל עדיין היו כל מיני דברים שביאסו.
ביום הצלילה הראשון המסיכה המזויינת שרכשתי בגיחה הקודמת ומיררה את חיי לאורך כל הגיחה והפסיקה להתמלא באדים רק בצלילה האחרונה *חזרה* לעשות אדים, וזה למרות ששרפנו אותה, ירקנו עליה, השפלנו אותה ודיברנו אליה לא יפה, שטפנו אותה עם סבון, מרחנו אותה במשחת שיניים ועשינו לה טקסים פגאניים לגירוש הדיבוק. יצאתי מהמים בתחושה שאני שונא את המסיכה הזו יותר מכל דבר אחר ביקום. קנינו מסכות חדשות, הפעם בחנות של אקווה-ספורט, ואיזו הקלה זו היתה בצלילה השניה אשכרה לראות טוב מה יש מתחת למים! זו היתה צלילה באתר ״שולחנות נפטון״ והיא היתה מרהיבה והזכירה לי למה אני כל כך אוהב לצלול. את אחה״צ בילינו בטיפול ואטסו בריף הדולפינים שתהום יזמה כדי להעניק לי קצת הרפיה מכל הסטרס הבלתי נגמר של החודשים האחרונים.
בערב הלכנו לחגוג את תחיית הקריירה של תהום בסעודה במוסד אילתי ותיק ומוערך. שולחן העץ התנדנד בצורה קיצונית, העיקריות הגיעו 3 דק׳ אחרי הראשונות, הסטייק היה קר ונא במקום מדיום-רייר, וכשביקשתי שיתנו לו עוד קצת זמן על הגריל הוא חזר אחרי רבע שעה. קיבלנו צ׳ייסרים של לימונצ׳לו וקינוח כפיצוי וכשחזרנו קיוויתי להתייחד עם רעייתי שהיתה מהממת במיוחד בשמלה טורקיז-לבן אבל היא הכריזה שהיא הולכת לעשות 15 דק׳ מדיטציה בחצר וכנראה נרדמה במהלכה.
את היום השני התחלנו עם תכנית לצלם את הזריחה מפסגת הר צפחות. התייצבנו ב5 למרגלות ההר, אבל כבר אחרי כמה צעדים תהום נתקפה חרדה וקצת כאבים ברגל (״איך אני ארד את זה אחר כך??״) ונעצרנו כבר בגבעה הראשונה. עליתי בעצמי עוד קצת כדי לתפוס פריים פחות מאכזב.
אחר כך התחלנו צלילה בשמורה אבל בסביבות 12 מטר התחילו לתהום בעיות באוזן ונאלצנו לחזור. היא דיווחה על ״צליל מתמשך כמו חצוצרה חלודה״ וכאבים. החלטנו כמובן לא להמשיך לצלול, התייעצנו במועדון וקיבלנו יחס קשוב ואיכפתי, ובצהריים ביקרנו אצל רופא אילתי שזוף ומעט תמהוני בשחמון שהשתעל עליה שיעול רטוב ומלא פאתוס בעודו חופר לה באוזן עם המכשיר העתיק שלו. (״הכאבתי לך?״). הוא ציין שהוא אמנם לא מומחה א.א.ג. אבל הוא לא רואה קרע בעור התוף, ושלצערו אין לו טיפול עבורה. ביקשנו מרשם לתרסיס אף סטרואידי (שבשביל זה תכלס באנו אליו) והוא רשם בחדווה ונפרד מאיתנו בטפיחות עזות על השכם.
הקטע הזה שאני יושב עם תהום מול רופא כבר קצת מיצה את עצמו בעיניי בחצי השנה האחרונה.
את אחה״צ בילינו בחי-בר יטבתה ובחולות סמר. עוד לא היה ברור אם נצליח לצלול למחרת, גיליתי שאיבדתי את הפילטר האדום של הגו פרו כשעזרתי לתהום למשות את עצמה מהגשר בשמורה, בדיוק נתקבלה ההודעה שתחילת העבודה של תהום נדחית למועד לא ידוע והאווירה היתה די עגומה.
ביום השלישי הצלחנו סופסוף לצלול כמו שצריך. שלוש צלילות עמוקות, רגועות, נהדרות ומספקות. (קצא״א ופעמיים ורוניקה). בערב חזרנו לחולות סמר עם בקבוק יין פרא מנאות סמדר לצלם את זריחת הירח המלא. פגשנו שם צלם נחשים אילתי נחמד והחלפנו אינסטגרמים, וכשסיימנו לצלם השתזפנו לאור הירח באווירה רומנטית.
כשחזרנו ליחידת הדיור היא ציוותה שארד לה ואז שאלבש את הסטראפון עם הזין הענקי והעבה שרכשה לא מזמן. היא צווחה וצרחה בעודה גומרת ממושכות ואז נראתה כאשה מאוהבת (בדילדו, לא בי) לפני ששקעה בשינה שיכורה.
ביום הרביעי הצטערתי שצריך כבר לחזור הביתה בדיוק כשמתחיל להיות קצת כיף. צללנו עוד פעמיים מוצלחות ומיהרנו לפנות את יחידת הדיור הצנועה (אותה אחת מהפעם הקודמת) שלא חסר בה דבר מלבד צוות הווי ובידור. (הצענו לבעל הבית לרקוד לנו עם מגהפון ולעשות לנו אגאדו דו דו). נפרדתי בחיבוק ארוך מהבובון שעושה קורס ע. מדריך צלילה מפרך השבוע ולכן לא הרבה לבלות איתנו. הנסיעה הביתה עברה הפעם ללא עקצוצים בעור, אבל כן עם עקצוצים בלב, ובשיחות מחרמנות על סקס עם הצעות שיפור וייעול כך שגם אני אקבל מדי פעם קצת תשומת לב מינית ועונג בבית הזה.
אחרי שהחזרתי את הרכב והבאתי מצרכים היא התאפרה ולבשה את המחוך הטורקיז, שלחה אותי לנקות את התחת ואז זיינה אותה עם מגוון דילדואים, שמה עלי גג ומצבטים, חבטה בי עם מחבט הגומי הכתום החדש, דיברה על תשוקתה לשכב עם גברים אחרים ושאבלע את השפיך ושהזין שלי לא מרגש אותה אלא רק נעים לה ותו לא ונתנה לי להשתפשף לה על הרגל בעודה צוחקת עלי.
