בשנים האחרונות מפגשים חברתיים לא באים לי כל כך טוב ואני לרוב מעדיף להימנע.
קשה לי עם סמול טוק, עם אקסטרוברטים, עם רעש ושמחה ורדידות ופוזה וזרות...
אני קורס לתוך עצמי ונאטם בתוך חומותיי, מוצף תחושות של בדידות וסלידה, משיכה ודחייה, ביקורתיות וחוסר ערך עצמי.
אבל אתמול הוזמנו למסיבת יומולדת ביתית של סוטה בכירה, יפהפיה ויחודית שאני נוטה לא לסרב להצעות שלה, ובזכות מי שהיא היתה לי הרגשה שיהיה מעניין וחינוכי.
הכרתי א.נשים בצבעים יפים, מיוחדים ועזים שאת חלקן.ם הכרתי רק מהניק או מסיפורים, ומהרגע שצעירה כריזמטית, מבריקה וחמודה מדי התיישבה מולי (״וואי יש פה אווירה של שבעה אבל בקטע טוב!״) ושאלה מאיפה אני מכיר את נסיכת השמחה (המצאתי סיפור שעבדתי כנער ליווי בתל ברוך והסתבכתי בסיטואציה לא נעימה וצעקתי לעזרה והיא באה להציל אותי וכך הכרנו) השיחה פנתה לאפיקים משמעותיים, עמוקים ומעניינים והמשיכה שעות רבות עד כמעט חצות.
חזרנו ברגל ב200 אחוזי לחות עם תחושה של חיות ועוררות, כאילו הדרקון הפנימי התעורר והתחיל לרשוף אש.
אולי בכל זאת כדאי להתערבב עם ההומוסאפיינס האלה? 🤔🐉
